כשיש לך ציפיות מאנשים, אתה מעביר את האחריות על הרגשות והצרכים שלך למישהו אחר, אתה מאפשר לו להשפיע על הרגשות שלך, אתה בעצם מעניק לו כח עליך.
לאחרונה חוויתי נפילת אנרגיה די דרמטית. מודה שאני מרגישה קצת מרוקנת. עייפתי ממורכבויות, מרכבות הרים רגשיות.
כמו בלונה פארק, רכבות הרים הן מרגשות, מביאות אותך להיי מטורף, מסחררות, אבל אי אפשר לשמור על רמת אנרגיה כזאת כל הזמן, ולא משנה כמה האקסטרים מושך ומהנה. מתישהו מגיעים לקצה. ואז פתאום, כשהרכבת נעצרת ואתה כבר לא בתנועה, אתה תוהה, מה עכשיו? אתה מרגיש מרוקן ולא בטוח איך לחזור שוב לרמת האנרגיה שהיתה, או אם אתה מסוגל בכלל לעוף שוב, כי הנחיתה לא קלה לגוף, לנשמה.
אז שחררתי ציפיות ואני מוצאת שנעים לי ככה, להישאר בתדר נמוך, לשהות בתוך רגעים בהווה שנעימים לי ותו לא. היה רגע טוב, הרגע הסתיים, אפס ציפיות ליותר מהרגע הזה. אני יותר נינוחה, עוסקת ביום יום, בהתפתחות האישית שלי מול עצמי, אבל באפס ציפיות מהסביבה. וזה משחרר. אני מפרקת את המורכבויות, ויותר שליו לי ושלם לי. לא מאפשרת לרגש לנהל אותי, מתרחקת ממנו.
קצת חוששת שיהיה לי נוח מידי בתדר הנמוך, כי בבסיס שלי אני אדם שאוהב לחיות, להרגיש, אני אוהבת אנשים, חברים, ואני נוטה להתכנס בעצמי כרגע. אז לא יודעת... לא טבעי לי להישאר מכונסת הרבה זמן, אבל הפעם מרגישה שזה לא יחלוף מהר, אולי הפעם יהיה לי נוח מידי וכך זה יישאר. יש בזה משהו קצת עצוב, לסגור את הלב, במיוחד לאופטימיסטית כמוני (או כפי שהייתי?...לא נשמעת כל כך אופטימיסטית כרגע). ימים יגידו.