"מה נהיה ממני" הוא לוחש לעצמו בשקט, קצת מקווה שלא אשמע, אבל אני שומעת, יורדת אליו לרצפה, העינים שלו נוצצות מדמעות, מחבקת חזק ככה על הרצפה, הוא מתחפר בצווארי ודמעה בודדת נוחתת לי על הגב
כמה דקות קודם לכן הוא היה על 4, ספר בקול 3 הצלפות בחגורה האהובה עליו, אבל הפעם זה היה יותר מידי, כל התקופה האחרונה, כל האי ודאות בנינו, הקשיים המשפחתיים ומעל הכל ספקות, יותר מידי ספקות.
רגע לפני ההצלפה הרביעית הגוף שלו התכווץ, הנחתי את החגורה והתקרבתי אליו, פנים מול פנים, מבט אל מול מבט והדמעות זרמו מעצמן.
הבכי שיחרר אותו, הוא נתן לדמעות לצאת, חיבק את הילד שבתוכו שכל כך רצה להשתחרר ולרגע אחד נבהל, התרומם מהמיטה וירד לרצפה.
הדמעה שנחתה לי על הגב הייתה האחרונה, הוא אסף את עצמו, אבל לא הפסיק לחבק, אח"כ הוא סיפר לי שהוא הרגיש מוגן וחשוף, מבוהל ומשוחרר בו זמנית, קמנו יחד מהרצפה, פתחנו בקבוק בירה וראינו סרט שאני לא זוכרת, הראש שלי היה על החזה שלו, עכשיו הגיע הזמן שלי להיות מוגנת וחשופה מולו.
