Fade Into New Horizons

מילואים

חזרתי משבוע מילואים. אימון טנקים. זה קורה אחת לשנתיים בערך. שבוע של חול, אבק, זיעה מרובה ואי נוחות מתמדת בהשוואה לחיים ה"רגילים".. אבל משהו מבפנים בוער כן ללכת.
בתחילה בכלל לא רציתי להשתתף. ניסיתי להתחמק. אבל לקראת אותו יום של התייצבות התמלאתי תחושת מחוייבות להתייצב.
איני יודע מהו אותו הדבר שגורם לי לפתע לרצות להיות שם. אולי אלו הם החברים, אולי בכל זאת קמצוץ של פטריוטיות למדינה, אולי סתם הרצון לחזור ולהיות צעיר שוב, כמו אז, אולי זה יצר הגבריות שמושך אותי אל האש, אל האקשן, אל האבק, משהו שם במדבר, על הטנקים מחזיר לך את הגבריות, את השנים שלא יחזרו.

אז התייצבתי. היום הראשון תמיד לא קל. מכינים את הטנקים, ציודים אישיים, תחמושת, גם הפעילות הפיסית לא קלה לי, לעומת שנים קודמות שבהן הייתי יכול לסחוב דברים כבדים ללא בעיה פתאום הדברים נראים מעט יותר מסובכים לביצוע ואני מתמלא קנאה על אותם צעירים שבפלוגה שמתמודדים ללא קושי עם האתגר הפיסי.
עוד שעה ועוד דקה עוברת ואנחנו יוצאים לקראת לילה לשטח.
הזחלים מרעידים את אדמת המדבר, אבק עולה מכל כיוון, ריח הסולר באוויר, מסודרים בשורה, טנק ועוד טנק, ועוד אחד, יוצאים אל השטח, ללב המדבר. כמו פילים כבדים נעים בחשיכה.
הבית נשאר מאחור, המחשבות על עבודה נעלמות, כמו מסע לכוכב אחר, כוכב של חול ושמש.
הפלוגה שלי מלאה באנשים איכותיים, החל מהצעיר ביותר ועד אחרון המפקדים. אנשים שקולים, לא מלאי התלהבות מיותרת, באים לעשות את המשימה ולחזור לחיים הרגילים, כל אחד מושיט יד לרעהו ואין ויכוחים או אגואיזם. כולם תורמים, כולם יד אחת. אם אתה עייף מישהו יתייצב במקומך, אם אתה רעב, מישהו ידאג לך לאוכל, אם קשה לך האחר יבין ולא יתרגז. ככה זה אצלי בפלוגה. ואולי זה אותו הדבר שגורם לי לחזור לשם, אל אותם אנשים.

וכך עבר לו השבוע, ולאט לאט התרגלתי למצב. ונזכרתי כמה השקיעות במקום הזה יפות, כיצד השמיים מתמלאים בצבע אדום והשמש שוקעת אל מעבר לחולות. והלילות עם שמים מלאי כוכבים, שמים שלא תראו מאיזור המרכז לעולם, רק במדבר, שם, היכן שאין זיהום אור תוכלו לראות את מליוני הכוכבים זורעים את השמים. שלמה ארצי מתנגן לו בנגן שלי, אין כמו שלמה ארצי שמזכיר לי את ה"ישראלי" שבי ואת התקופה שהייתי בקורס מפקדי טנקים. שם, ברגעים של משבר הייתי שם את האוזניות ושוקע לתוך הצלילים.
עוד תרגיל עובר לו, טנקים יורים, אנו מטלטלים בתוך הטנקים השועטים ליעדים, פגזים מתעופפים להם, מטרה בוערת, ועוד אחת, שריקות כדורי המאג ממלאות את חלל המדבר. מכונות הפלדה נושאות אותנו ומזכירות לנו נשכחות של הצבא הסדיר מלפני עשר שנים.
הימים החמים והלילות הקרים, טבע אופיו של המדבר, והחול כבר הופך אט אט לחלק ממך. וכבר אינו מטריד יותר, ואתה הופך לחיית מדבר, בדיוק כמו אותן מכונות פלדה.


געגועים

ואת עוברת במחשבותיי שם כל הזמן. משתוקק לחיבוק שלך כשאחזור. יודע שגם את מחכה. כל יום שעובר אני חושב יותר ויותר על אותו רגע שאוכל ללטף את פנייך, את שיערך, וללחוש לך כמה שאני אוהב אותך וכמה שהתגעגעתי, ולחוש בידיים שלך אוחזות בי חזק ומחבקות בתשוקה, כאילו לא התראינו כבר שנים.
כבר כמעט שנה שאנחנו יחד, הפכנו לשני חלקים מתוך השלם.
כאב שלך הוא כאב שלי. כעס שלך הוא כעס שלי. את אומרת "עזוב" אני רוצה לעזור ולא יכול. מרגיש שנתתי כבר הכל...
דפיקות הלב מתגברות לקראת הפגישה, את פותחת את הדלת והניצוץ בעינייך, קופצת עליי ומרעיפה עלי אהבה, לוקח לי זמן להתאושש ולהתרגל לצחוקך שוב, יודע ומרגיש כמה שהתגעגת גם את. אוחז את פנייך היפות בידיי ומסתכל לתוך עינייך האוהבות. רואה שם את האהבה. רואה שם את הגעגועים. מרגיש שוב כמה שאני אוהב אותך למקרה ששכחתי.
רציתי לכתוב שעשינו סקס מטורף אבל יהיה יותר נכון לומר שעשינו אהבה אמיתית, מתפתלים בין הסדינים,
עד שנפלנו מותשים ומחובקים כאילו היה זה סוף העולם הגיע וזה הלילה האחרון שלנו יחד...