יקירתי,
אנחנו כבר תשעה חודשים יחד.
וזה הלא מפתיע אותך, כי אנחנו מציינים את זה בכל 14 לחודש, מאז הלילה ההוא עטוף החטאים. מאז אותו לילה שבו לראשונה הרגשנו קרובים וידענו שיש ביננו משהו שהוא מעבר למגע הפשוט, מעבר לחרמנות רגעית, מעבר להרפתקה.
האם באותו לילה, כאשר הבטת לתוך עיני ונשמתי את הריח שלך, האם גם אז דמיינת שנהיה עדיין יחד אחרי תשעה חודשים ?
אני מסתכל לאחור וחושב לעצמי כיצד עברו כל כך מהר החודשים ובכלל לא הרגשתי. ופתאום, זה נראה כל כך הרבה. לא עוד סטוץ מזדמן, לא עוד קשר שלא ידוע תכליתו. פתאום אני מגלה שאני קם איתך בכל בוקר, מתחבק איתך לפני השינה, שומע לליבך ואת מחזקת אותי בעת חולשותיי, קרוב לליבך ולנפשך, דואג לך בלכתך, ואת, מחכה לי בגעגוע כשאני לא שם. לא היה בוקר שלא הלכתי לעבודה מבלי לנשק לך. וישנו אותו כאב קטן, אותה צביטה, כאשר מתחבקים לפני שנפרדים ליום יומיים, אותה צביטה בלתי מוסברת של ספק דאגה, ספק געגוע, כאילו מתרוקן משהו מחדרי הלב, מחכה להתמלא בחזרה כאשר שבים להתחבק. רק אז, אותו חלל מתמלא שוב.
תשעה חודשים, ומעולם לא הפסקתי להימשך אלייך לרגע. גופך הנשי המשגע, הסקסיות שבך, התשוקה שיש ביננו בכל פעם שאנו נוגעים מחדש. הנשיקות שלא ניתן להפסיק אותן, המגע המלטף שלך בסוף יום, הצורה שבה את אומרת : "אני מתה על ה..... הזה שלך", ונושכת שפתיים, התשוקה שבעינייך כאשר את מבקשת שאקח את גופך לעצמי. נכנעת, מתמסרת, להנאה, לכאב. את ההרפתקנות שלך לעשות דברים חריגים, לנסות טעמים חדשים ולגלות עולמות חדשים. (האם היית מאמינה על עצמך שתהפכי לכזו ?)
כבר זמן כה רב שלא הרגשתי פתוח כל כך עם מישהי כפי שאני פתוח וטבעי איתך. לפעמים אני מרגיש שגם אני וגם את חיפשנו סוף סוף משהו אמיתי ואנושי, ללא זיוף, ללא משחקים, משהו פתוח וטבעי.
האם את לא מרגישה לעתים שאנחנו כמו שני ילדים שמתרוצצים להם עירומים וצוחקים על חוף ים ? האם את לא מרגישה לעתים שבתוך כל המסגרות כאשר אנחנו יחד זהו רגע החופש ?
היו לנו גם רגעים עצובים, אני יודע. לא אשכח את הדמעות שזלגו מעינייך בריב ההוא. אני מוכן להישבע ששמעתי את ליבך נסדק לרגע, ראיתי את חוסר האונים בדמעות שלך, זוכר כיצד חיפשתי נחמה בזרועותייך, מנסה לעצור את כדור השלג המתגלגל לעבר תהום שאין ממנה חזור.
אבל תמיד לפתע, הצד השפוי משתלט על שנינו, מבט נפגש במבט, משהו בתוכנו אומר לנו לא לאבד אחד את השני, לא לאבד את הדעת, ואנו נופלים מחובקים לאחר קרב אוהבים.
לפתע פשוט יש שקט. פתאום נראה שהכל כל כך קטן, ששום דבר שבעולם לא יכול לפרוץ את החומה שבנינו, חזה לחזה, כמו אבני פאזל שנצמדו. שנינו כנגד העולם.
ישנם אנשים, אשר היו בעולמך לפני שאני הגחתי אליו. אנשים אשר ליבם שחור משחור וקנאתם אינה יודעת גבולות. אנשים אשר לא מכירים אותך באמת. שאינם יודעים איזו נפש רגישה נמצאת מאחורי הקשיחות, שאינם מדמיינים כמה הקרבה ונאמנות את מסוגלת לתת לאדם שאותו תאהבי.
אותם אנשים רעים, אשר חושבים שהם מכירים אותך באמת, גם אם הכירו אותך כבר מינקות, אינם יודעים מי את באמת, הם לעולם לא ראו עמוק לתוך נפשך ולעולם לא הקשיבו באמת למה שאת מבקשת לעצמך. אל תתני להם להשחיר את העולם שאני ואת בנינו.
אל תדאגי, אני יודע מי נמצאת מולי. אני יודע מי את. ואני לא אתן להם לקלקל. שמרי קרוב לליבך רק את מי שעושה לך טוב, את מי שמחזק אותך, את מי שמרים אותך אל הרצונות שלך. הרחיקי מליבך את אלה ששואבים ממך את האנרגיות.
תשעה חודשים, ואני סובל את הקריזות שלך, את אותם דברים קטנים שמשגעים אותי, את הבלגאן שלך, את אותם מצבי רוח שלך, את העצלות שלך לפעמים, את אותם ריבים קטנים שאת גוררת אליהם. את המים שאת משאירה באמבטיה אחרי המקלחת, את הכלים שאת לא עושה לפעמים כשאין לך חשק, את הבלאגן שאת משאירה בארון הבגדים ובדירה כאשר את ממהרת, את האופי המחורבן שלך לזרוק הכל ברגע מבלי לחשוב פעמיים קדימה, את השקט שלך כשאת עצבנית שאי אפשר לשבור אותו גם לא עם הפטיש הגדול בעולם, את הבזבזנות שלך גם כשאת יודעת שאין לך ממה לבזבז.
את כל אלה אני סובל.
סובל אותך כבר תשעה חודשים.
סובל אבל
נהנה מכל רגע.
אוהב אותך מאד יקרה שלי.
חיבוק גדול.
לפני 16 שנים. 26 בינואר 2008 בשעה 17:23
