Fade Into New Horizons

אתם יודעים... אם יש משהו שאני באמת מתגעגע לעשות זה... לצלול..
ולא - חרמנים - לא לצלול במובן הזה.. למרות שגם את זה אני אוהב מאד..
אלא לצלול. בים.

החוויות שלי מהצלילה, אפילו שקרו כבר די מזמן, כשהייתי בן 21-22 לערך, זכורות לי וחרוטות בזכרוני היטב.

מי שלא צלל לעולם לא יבין את התחושה הזו.
התחושה של להיות בעומק של 30 מטרים מתחת לפני המים, להביט למעלה ולראות את עמוד המים העצום שנמצא מעליך, להביט במד הלחץ ולראות כיצד כל נשימה שלך גוזלת 4 אטמוספירות של לחץ מהמיכל. פתאום הנשימה הופכת להיות דבר כה מוחשי. שאיפה-נשיפה-שאיפה-נשיפה, במחזוריות קבועה שכזו. רעש הבועות העולות וגדלות כשהן עולות כלפי מעלה, השקט.
השקט המוחלט. לא תמצאו שקט כזה גם במקום השקט ביותר על פני האדמה. שקט מוחלט של שלווה אינסופית. השקט כה רועש עד כי אתה ממש מרגיש שהינך אורח בעולם זר, עולמם של הדגים, וכי עליך להיות בשקט פן תפריע מנוחתם.
אתה מרגיש כה קטן לעומת עולמם הכחול, והם אינם מתרגשים ממך, ואינם בורחים, כאילו אומרים לך : "היי חבר - עכשיו אתה אחד משלנו... שווה בין שווים, בוא צלול איתנו" ומלבד זאת שם הם עליונים עליך.. שם, בעולמם, אתה זקוק לאוויר הדחוס שעל גבך והם, חופשיים ואינם תלויים בדבר..

מי שלא צלל לא יבין את התחושה של לצלול לאוניה טרופה. זכור לי במיוחד רגע אחד באילת, כשצללתי לספינה טבועה עלובה במיוחד, "היתוש" קראו לה..
אבל מה שזכור לי היטב הוא הדרך שהובילה אליה..
ירדנו לים מוקדם יחסית בבוקר, וקיבלנו הסבר קצר על כיוון הסירה הטבועה. צללנו ללא מדריך. רק אני ושותף.
זכור לי היטב הרגע שבו נגלתה לנו הספינה.
"תרדו לעומק 20 מטרים לערך - משם תמשיכו קצת ימינה - תעברו בין שני סלעים עם אלמוגי פטרייה עליהם - ואז תראו אותה" אמר לנו אותו עובר אורח ששאלנו אותו בשש בבוקר כיצד מגיעים ל"יתוש"..
ואכן, ירדנו ל-20 הלכנו קצת ימינה, עברנו בין שני סלעים - וכלום... לא ראינו שום ספינה.
זה היה מוזר.. אבל המשכנו בכל זאת להתקדם ואז, מתוך אור כחול בוהק שכנראה נוצר בגלל קרני השמש הראשונות, היא נגלתה אלינו.
ואתם לא תבינו את התחושה... כמו לגלות אותה בפעם הראשונה. להרגיש חלוץ.. הנה החרטום, ולאט לאט גם התורן, כולה חלודה, מלאה בירוקת, נראית שלווה בבדידותה, ואנחנו מפריעים לה בשנתה הנצחית במעמקים.
כמו לגלות בחורה שאינך מכיר בפעם הראשונה. להביט בה, רגל, יד, בטן, שדיים, ולאחר מכן לגעת, להרגיש, ללטף, למעוך, ולבסוף, לטעום. ואינכם זרים עוד.

מי שלא צלל לא יבין את התחושה של להביט מתוך הכחול אל המעמקים. לראות כיצד מכחול בוהק, הים הופך סגול שחור, כיצד מנוף רגוע ושליו, המעמקים נראים מאיימים, כמו להביט מתוך החיים אל האופל...לרגע אתה אפילו חושש להתקרב מדי אל העומק, פן יבלע אותך בבת אחת. ימשוך אותך אל סודותיו.

מהצלילות בים התיכון אני זוכר יום אחד שהים היה מוצף במדוזות.
צריך מעט להיזהר, וכן מעט מזל כדי לא ליפול על אחת כאשר אתה נופל אחורה מהסירה, אבל אחרי שצוללים, החוויה היא מדהימה.
אנשים חושבים שמדוזות הן אותם יצורים קטנים ומתים על החוף. סגולים ורקובים.
הם אינם יודעים מה גודלו של היופי של להקת מדוזות שנעה לה יחדיו, באיטיות מופלגת, חלק מהמדוזות בגודל של כשני מטרים, יכולות ממש "לבלוע" אותך בשיערות הצריבה שלהן.
לבנות עד שקופות, מלאות חן והדר, יצורים מימיים מופלאים. נעים כמשפחה ענקית עם מדוזות קטנטנות (הילדים הקטנים) ועד מדוזות כבדות ומכובדות (זקני השבט).


בקיצור - זה על קצה המזלג מחוויות הצלילה שלי... מה שכן - אני מתגעגע מאד לעשות זאת שוב, להרגיש את התחושות האלה. אולי אני בעצם צריך קצת שקט. שקט מהכל, שקט לעצמי, לנפש. לשמוע את הנשימות שלי, לראות רק כחול, להרגיש חסר משקל כמו במים, אולי אני זקוק פשוט לאוקיינוס משלי כדי לברוח אליו... לצלול, לשקוע, להיעלם. אני מפחד לצלול, אולי בטעות ארצה להישאר שם...