השבוע נסעתי מהעבודה לכפר סכנין. החברה שאני עובד בה בונה שם את האיצטדיון.
אני נהגתי ברכב והמהנדס השני לידי.
כאשר עלינו צפונה, הנוף אט אט התחלף, הפך ירוק יותר, צפוני יותר, ואת הבניינים החליפו מרחבים פתוחים, שדות רחבי ידיים, ואופק צבוע בירוק כחלחל, נפרש בינות הרים מרוחקים.
הנסיעה הזכירה לי כמה הנוף הזה חסר לי.
פתאום הרגשתי שמתחשק לי כל כך לקחת מישהי שאני אוהב, להיכנס לרכב וליסוע. לטייל, לנשום אוויר ירוק, לשבת על מרפסת של צימר, עם כוס משקה ביד, להביט על הנוף, לשכוח מהעבודה, מהלחץ. לשבת ולהירגע, להדליק סיגרייה, ולהחליף מילים של בעלמא, לצחוק משטויות, לעשות מלחמת כריות בחדר, להתפשט ולהיכנס לג'קוזי, להתחבק, להתנשק ללא הפסקה, להתעלס כמו ילדים, להתפנק ולפנק, לשכב על המיטה ולהביט זה בזה, ללטף.
אני זוכר ששבעה חודשים לאחור, לקחה אותי בכוח חברתי דאז לים. "בוא כבר יה כבד, יהיה כיף נו, איזה מעצבן אתה", אמרה. והלכנו. אני הבאתי בקבוק יין, היא סלט פירות. הלכנו על החוף, מקשיבים לגלים. אני זוכר שחשבתי אז כמה יפה רעש הגלים וכמה זמן שכבר לא שמעתי אותו.
"אני מתה על הים", אמרה. "אני באה לכאן כשעצוב לי. בדיוק למקום הזה, כאן, בחוף, בוא אני אראה לך, אני יושבת שם, אתה רואה שם את הסלע של המזח ? שם אני יושבת, וחושבת על כל מה שעצוב לי, וכמו קסם כל הדברים הרעים נעלמים. הרעש של הגלים מנקה אותי". הלכתי איתה. ידי בידה, מקשיב למילותיה. חשבתי לעצמי כמה שהיא צודקת. אולי גם אני צריך לבוא לכאן לפעמים. להקשיב לגלים, להסתכל על הנופשים ועל הדייגים, להתמכר לשלווה המזוייפת שקיימת בחוף.
פתאום אני מתגעגע לפשטות של דברים. שכבנו על החוף והתחרמנו כמו ילדים בני 16, החול דבק בבגדינו, אנשים חלפו על פנינו, הביטו בנו במבט של ספק קנאה ספק חטטנות, היינו לבושים אבל הרגשנו לגמרי עירומים...
אני זוכר ששפתיי להטו ואף שרפו אחרי כמה דקות של נשיקות אינסופיות.
זוכר את עצמי להוט לגעת בה, רוצה להפשיט אבל מסתפק ביד חטטנית בחריץ האחורי של הג'ינס הצמוד שלגופה. זוכר כמה כבר רציתי לקרוע ממנה את החולצה עם ההדפס של "מוישה אופניק" מרחוב סומסום...
ביני לבין שדיה עמד לו מוישה אופניק וחייך חיוך מעצבן..
כשירד הערב והתקרר האויר, המשכנו את החרמנות ההדדית ברכב. זה היה הדייט השלישי שלנו בסך הכל, אפילו עוד לא שכבנו עדיין. הכל היה חדש. טרי. גוף מגלה גוף, נפש נוגעת בנפש.
וזה חסר לי עכשיו. רוצה להרגיש את הפשטות שבדברים שנית. רוצה להביט במישהי, לדעת שהיא שם בשבילי. להרגיש שאני כאן בשבילה. לדעת שזה הדדי. שמילות האהבה שלי אליה אינן זרות לה, כי היא מרגישה כמוני.
אני, שתמיד הייתי רגיל לקשרים ארוכים, עמוקים, עם המון דאגה הדדית והתמסרות, מוצא עצמי נע בין קשר רופף אחד למשנהו. מתפתה להרפתקאות חסרות אהבה אמיתית. מזוייפות ומלאכותיות. האם אני הוא שהשתניתי ? האם אני זה שלא מסוגל להחזיק את הקשרים שלי ? או שאני נשארתי אני ואני פשוט חסר מזל ?
בקיצור - צימר עם ג'קוזי ושמנים, ארוחת טובה על מגש לחדר ומיטה רכה, עם בחורה מתוקה מחובקת ומתרפקת על החזה שלי, מאד יעזרו עכשיו...
(מוזר שאני חושב על צימר בצפון דווקא כשנופלות קטיושות...)
הצבא כבר גייס את מחנה החירום שלי....אז סביר להניח שאם זה ימשיך כך צו 8 בדרך אליי...
אז תקשיב טוב אדון נסראללה...
לא אכפת לי להילחם בגבורה... אבל דיר בלאק אתה דופק לי את ההופעה של דפש מוד !!!
שילמתי כבר 320 שקל !!! אז אדון תרבוש - אני מאחורייך ! הישמר לך !
יאללה ביי
אני
לפני 18 שנים. 15 ביולי 2006 בשעה 14:06
