כבר זמן מה שאני מתאפק מלרשום את התחושות שלי בזמן האחרון לאור המצב בלבנון.
אבל אתמול בערב, אני חושב שלראשונה פחדתי.
עדיין לא גוייסתי. אבל לפי מה שהבנתי מהמ"פ שלי, זה יגיע בקרוב אם המצב לא ישתנה.
בסדיר הייתי שריונר. מפקד טנק מג"ח 6ב בחטיבה 401 גדוד 52. למזלי יצא לי להיות רק כשבועיים בלבנון בסדיר, ואת רוב השירות העברתי כמפקד במסלול.
למי שלא מכיר, טנק מג"ח, או פטון M60 נחשב אחד הטנקים היותר מיושנים מבחינת עבירות ומיגון ולכן הקפידו לקחת לחטיבה שלי את ה"מורעלים" ביותר, כך לפחות היה אז, מתוך מחשבה שה"מורעלים" יסתפקו בטנק מעט פחות מתקדם. ויהיו מוכנים לעבוד קשה על טיפולים ותחזוקה, דבר שנדרש פחות בטנק המרכבה. אני הייתי "מורעל". ולמעשה אני עדיין. אוהב את הטנקים, אוהב את האש, אוהב את האקשן, את החול, את ריח אבק השריפה, את רעש הזחלים.
לפני כשנה, במסגרת המילואים, הייתי אמור לעבור הסבה למרכבה סימן 4 והדבר בוטל ברגע האחרון בשל בעיות תקציביות.
אפשר לומר שיצאנו נשכרים מביטול ההסבה, כי אז הייתי כבר מזמן בחזית.
אתמול, ישבתי מול החדשות, וראיתי את הבחור שאיבד את שתי רגליו בגלל טיל שחדר לטנק שבו היה תותחן. את ארשת העצב שהיתה על פניו הוא לא הצליח להסתיר וגם העידוד שמסביב לא נטל ממנו את תחושת האובדן של רגליו, ואת אותו רגע טראגי שישנה את חייו מעתה ואילך.
עצמתי עיניים, דמיינתי את עצמי נוסע בתוך הטנק, נותן פקודות, שומע פקודות בקשר, משחזר את כל מה שאני יודע, את מה שתוכנתתי לעשות במשך 3 שנים של סדיר וכמעט 10 שנות מילואים, וחשבתי לעצמי האם אני הייתי מוכן לאבד את שתי רגליי עבור המדינה.
והתשובה שבא מתוכי היתה לי אף קשה יותר. לא. אני לא יודע אם הייתי מוכן להקריב את חיי או חלקים מגופי בקרב. הרגשתי רע עם זה.
וזאת למרות שאני יודע שביום פקודה וכשיגיע הצו, אני אעלה על מדים, אכין קיטבג, איפרד מכולם ואסע לאן שאצטרך, אעלה על הטנק ואלחם. אבל כאשר מסתכלים על זה מזווית של טרום לחימה זה נראה אחרת. אני משוכנע שגם אותו חייל מעולם לא חשב שהטנק, שסיפרו לו והאכילו אותו בלוקשים, שהוא "הטנק הטוב בעולם", ישב היום בכיסא גלגלים ללא שתי רגליו.
ניסיתי לדמיין את עצמי עומד בסיטואציה שבה חבר שוכב פצוע בשדה הקרב ואני צריך לפנות אותו, ואני יודע בוודאות שהייתי עושה זאת, גם תחת אש כבדה. אני יודע שהמצפון שלי לא היה מאפשר לי לקפוא על מקומי ולא לרוץ אליו. אבל המחשבה של לשבת בטנק מוגן, מרוכז במטרות שבעינית, אצבע על הדק הסטיק, ולחטוף טיל מאי שם, שחודר בין תובה לצריח, ולא משאיר אחריו אלא מוות, היא נוראית. אפילו כשישבתי בלבנון במארבים, בתוך הטנק הבלתי מוגן שלי, מול אלפי חיילי חיזבאללה שוחרי טרף, שלילה לילה היו יורים מרגמות וסאגרים, לא חשבתי שטיל כזה יחדור את השריון. כאשר אתה יושב בתוך מכונת הפלדה האדירה הזו, אתה מרגיש כל יכול, חמוש בעשרות פגזים, אלפי כדורי מאג, וששום דבר לא יכול לפגוע בך, והנה, המיתוס התפוצץ לנו בפרצוף, וטנקים נשרפים בזה אחר זה.
אני אפילו לא יכול לנקוט עמדה בעד או נגד המלחמה הזו. כי אני מרגיש שבמידה מסויימת זו אכן מלחמה על הבית. אבל קשה לי מאד לראות את הצבא פועל בצורה שהוא פועל, ואני מלא ביקורת על כך.
שולחים חיילים לתוך כפרים סבוכים במקום לטהר מן האוויר, חיילים מוצאים עצמם ללא אוכל ומים, ולעיתים גם ללא חימוש מספיק, מפקדים בכירים יושבים בחדרים ממוזגים ואוכלים בורקסים, כאשר חיילים מקיזים דם בחזית, הכל נראה קסת"ח, הכל מעין משחק. שום דבר לא נתפס ברצינות מדי. מפקד אוגדה זועם ואומר שיעמיד לדין את חייליו שהעזו לפרוץ לחנות מכולת ולבזוז אוכל בעת שמי שצריך לעמוד לדין זה הוא בעצמו על זה שהם בכלל הגיעו למצב של 36 שעות ללא מזון !!
האם זהו צה"ל החזק ? האם אלה אותם מפקדים שעבורם אני הולך לאבד יד או רגל ? האם אלה אותם גנרלים שאני סומך עליהם שיובילו אותי אל הניצחון בשעה שאפילו מים לשתייה לא יהיו לי בקרב ?
אבל הכל דיבורים בעלמא. אני יודע שלמרות הכל, זו המדינה שלי, ולא עבור אותם מפקדים כושלים, עם דרגות על הכתפיים וכרס מפוטמת, ומבט של טמטום על הפנים אני נלחם. אלא עבור אותם אנשים שאני אוהב. משפחה, חברים, חברות, ידידים, ידידות, ועבור המדינה שבה גדלתי 30 שנה, לטוב ולרע.
רק חבל שאיפה שהוא אני יודע שדברים היו יכולים להיראות טוב יותר בשדה הקרב, לו היינו קצת פחות בטוחים בעצמנו וקצת פחות יהירים. ואלי קצת פחות... "ישראלים"...
זה השיר שתמיד ריגש אותי כל פעם מחדש, במיוחד כאשר השמיעו אותו לכל הפלוגה בקשר בסיום קורס מפקדים. הטנקים דהרו בתוך האבק, השמש היתה כבר לקראת שקיעה, ומן החמ"ל השמיעו לכל הפלוגה את השיר בקשר חוץ. מיותר לציין שלא היה חייל שלא העלה דמעה. כי כל מילה בשיר היא השריון במערומיו.
החולות שהיו אז עדים
כבר חלפו ועברו נודדים
ומהדיונות הנדלקות
צרובים רק עפעפינו
משימחת שבת צוות גם יחד
מיום גשם ורוח צורב
מן האש העשן האבק
מפיסות הבית בלב
ועולה וצומחת רעות גדולה
של אדם ואדם
של אדם ומכונה
וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
שיניהם בעקבי הדרך
במרחב הגדול הפתוח
ממרומי רמות הבזלת
שם חורקים שריוני הםלדה
שיניהם בעקבי הדרך
משימחת שבת צוות גם יחד
מיום גשם ורוח צורב
מן האש העשן האבק
מפיסות הבית בלב
ועולה וצומחת רעות גדולה
של אדם ואדם
של אדם ומכונה
וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
שיניהם בעקבי הדרך
והטנקים למלוא כל העין
אז שוטפים בפריסה רחבה
בהתמד עקשני וחזק
כמו נוצקה בהם איזו גאווה
משימחת שבת צוות גם יחד...
ומביט הטנקיסט ממקומו
וזוכר את האור והצל
וחש כי הוא חוטר לגזע
של חיל יצוק מברזל
משימחת שבת צוות גם יחד...
וזה סרטון (די ארוך) על מרכבה סימן 4 - זהירות - למורעלים בלבד !! 😄
mms://video.nrg.co.il/lib/2004/news/mark4.wmv
לפני 18 שנים. 12 באוגוסט 2006 בשעה 10:27