פאק - השעה חמש בבוקר ואני לא נרדם. ואני עייף. אבל לא נרדם. חזרתי בתשע מהעבודה אחרי יום מתיש למדי, שבא בעקבות יום מתיש שקדם לו, ולמרות זאת אני לא נרדם. משהו מציק לי. מרגיש את המחשבות מכות בי כמו כדורי טניס שנזרקים ממכונה. המוח רוצה לישון אבל זרמים עירניים מפריעים לו. מכים בו שוב ושוב כמו מכות חשמל קטנות.
מתהלך במחשבותיי כבתוך כלוב, מת לשאוג, אוחז בסורגים, מנענע, לא רגוע. נודד בין המיטה למחשב, לטלוויזיה, למקרר. הייתי אפילו מזמין עכשיו איזה סושי באמצע הלילה אם עוד היה נשאר משהו פתוח בשעה כזו. אין כמו סושי של אמצע הלילה. מעין קבוצה של נחמות קטנות ומגולגלות, צבעוניות ויפות. רק לטבול אותן ברוטב טריאקי או סויה ולהתענג מכל ביס. המאכל הלילי האולטימטיבי..
בלית ברירה נאלצתי למצוא משהו שיעייף אותי. גם מעט "עבודת יד" לא עזרה לרצון שלי להתעייף :-). אז החלטתי לכתוב. אולי זה יוציא ממני קצת. ירוקן את התחושות, את המחשבות הסתמיות, ואוכל לישון בשקט. ואלה לא מחשבות על משהו רציני, אלא סתם, סתם דברים סתמיים, בעירבוביה חסרת סדר הגיוני או חבל מקשר.
* * * * *
אגב, שמתי לב שמספר התגובות לפוסט עומד ביחס הפוך לאורכו - כנראה שלאנשים אין כוח לקרוא בלוגים ארוכים.
* * * * *
קראתי היום בבלוג של מישהי שהיא מרגישה שהכתיבה בבלוג היא בריחה מהמציאות. לפחות כך היא מרגישה עבורה. אני לא יכול שלא להסכים עם האמירה הזו אבל אני לא בהכרח חושב שזה דבר רע. לפעמים אדם זקוק למקום לשפוך בו את ליבו, ולא תמיד חבר טוב או חברה יכולים להקשיב לשטויות שלך בחמש בבוקר.. נכון ?
דעתי על בלוגים באופן כללי היא כזו : הבלוג הוא פסיפס. פאזל אינסופי של מילים, תמונות מהחיים, רגעים, מחשבות, כמיהות, פנטזיות, עצב, שמחה וכו... אם מישהו יבוא ויקרא את הבלוג שלי מתחילתו ועד תומו (...וקשה לי להאמין שיש מישהו כזה שקרא את כל הפוסטים) הוא יכול להרכיב תמונה די שלמה על האישיות של הכותב. הסגנון של הכתיבה, התוכן, רמת החשיפה והפתיחות, הם דברים שקשה להסתיר בבלוג מעיני הצופה הנבון. ולכן - כאשר אני רוצה לקבל תמונה טובה על מישהי שאני רוצה להכיר - אני קורא את רוב הבלוג שלה - ולפעמים פוסטים מסויימים אפילו קורא פעמיים.
* * * * *
"היית חבר שלה ארבע וחצי שנים ולא התחתנתם ?", שואלים אותי.
"כן. וגם עם האחרת, שלוש שנים, וגם לא". אני אומר.
"זה מוזר. איך אפשר להיות 4 שנים יחד ולא להתחתן ?"
"אפשר". אמרתי.
ואין לי הסבר. באמת שאין לי הסבר טוב. ולא רק הבחורה שהייתי איתה 4 שנים, אלא בכלל, אנשים. זוגות, ידידים, מתקרבים, מגששים, נוגעים, נפש מתקרבת לנפש, ראש מונחת על כתף, חיבוק ומילים יפות, ואז, יום אחד, משהו ניתק. החבל שבינהם נקרע. באשמת שטות שעשה אחד מהם או האחר. אבל זה לא משנה. משהו לפתע מת.
בדמיוני אני רואה את זה כמו שני קווים, קרניים, שנמצאות במרחב, ומתקדמות אחת לעבר השנייה. בזהירות. עם ההתקדמות הקרניים מגבירות מהירות, מתקרבות, עוד ועוד, והנה, כמעט נוגעות, עוד טיפה, נפגשות. הנקודה הזו בזמן של הפגישה יכולה להיות ארוכה כאורך החיים שלנו. או קצרה. אבל לאחריה, הקרניים חוצות זו את זו ומתרחקות, כל אחת בכיוון שונה עד שהן לא רואות אחת את השנייה עוד.
כך גם אנחנו, בני האדם. מתרחקים כמו זרים. לא להאמין שאי פעם היינו אחד.
גם הבחורה ההיא, שכמעט התחתנתי איתה, היתה קרובה אלי מאד. הייתי קורא לה :my other self. כי היינו כה דומים. אולי דומים מדי.
יש לי משיכה לבחורות שדומות לי פחות או יותר באופי. זה ממגנט אותי. האם זה בגלל שאני אוהב את עצמי ?
* * * * *
לפעמים בא לי לכתוב על אבא שלי. לפרוק את כל הכעס שיש לי כלפיו. אבל לא מסוגל. כי למרות היותו מפלצת בילדותי, הוא אדם טוב, ועשה בשבילי הרבה, וקשה לי לשבת ולכתוב דברים קשים עליו. וזה לא שהוא התעלל בי מינית או משהו חס וחלילה, אלא פשוט היה מפלצת. ולעיתים אני מרגיש שאף נשאר כזה.
אני צריך להיות מאד טעון כדי שהדברים האלה יצאו החוצה, ורוב הזמן אני משתדל שלא להיות טעון ולא לחשוב על זה, אלא להשאיר מאחור.
* * * * *
שמתי לב שכאשר אני מאוהב במישהי, אני מקבל "מכת ברק" שכזו, שגורמת לי להוציא משפטים שטותיים ולעיתים אפילו חסרי טאקט ואף פוגעים, אולי בגלל חוסר ביטחון ריגעי או מבוכה, וזה דופק אותי די הרבה. כי הצד השני לא יודע שלמעשה אני בעננים, וכל ראשי עטוף בזרמים נעימים שמקצרים זה עם זה כמו בתוך סופת הוריקן. וחוסר הטאקט מתפרש כהתקפה ולא כהגנה על היותי מאוהב.
כאשר עומדת מולי בחורה שלא ממש אכפת לי ממנה, אני טבעי, זורם. מובן שכך אני גם עם בחורה שאני כן מעוניין בה, עד לשנייה שאני מבין שאני מאוהב בה. ואז... אוי אז.. אני יותר גרוע מברידג'יט ג'ונס ביום גרוע שלה..
* * * * *
בקיצור - לא יודע מה עובר עלי. אני חושב שהשתניתי הרבה בחודשים האחרונים. אולי התבגרתי מעט. אולי בגלל שהתחלתי לעבוד במקצוע, ואני מרגיש סיפוק מהעבודה בסך הכל, אבל משהו מטריד אותי. משהו מציק. ואולי אני פשוט צריך לשים ראש על ברכיים של מישהי שאני אוהב ושתאהב אותי באמת, כמו שאני. אולי אז... האריה ירגע.
ואני.. ? אני בכלל שור.
לילה טוב.
לפני 18 שנים. 15 בספטמבר 2006 בשעה 2:42
