הייתי מצייר אותה, אם לא הייתי מרגיש התכווצות בבטן בכל פעם שאני מביט בתמונות שלה. הייתי מצייר אותה, מפסל את דמותה בעיפרון או אפילו בשמן, נוגע עם המכחול כאילו היה מלטף את פניה הרכים.
פניה עגלגלות, עורה לבן ורך כשל ילדה קטנה, שפתיה מלאות וחושניות, אפה קטן ומושלם.
הגבות שלה, שמסודרות בדייקנות, שמורת העין הנחשפת מתחת לגבות, מעצימות את הנשיות והאציליות שלה. תווי פניה כשל נסיכה מתקופה אחרת. לא שייכת לכאן. פנים של נסיכה אירופאית, שגרה באחוזה שטופת גנים ירקרקים, צועדת בגן וקוטפת פרחים, כובע לראשה, שקלוע בו פרח, שמלה ארוכה ומחוך המבליט את שדיה העסיסיים.
הליכסון הקל שלעיניה, ליכסון שנוטה כלפי מטה ומשאיר מבט נוגה כאשר אינה מחייכת אבל מקנה לה זוהר כאשר היא צוחקת, שיערה הרך, בגווני חום אמבר שהופך לזהוב בשוליו עם מגע קרני השמש.
השפתיים האלה, כמה הייתי רוצה לנשק להן, ולהרגיש אותן מתמסרות לי. רוצה ללטף את פניה שוב, לומר לה כמה שהיא יפה. היא מסוג הנשים שיופין לא יפוג גם כאשר תהיה קשישה, תמיד תלך ברחוב ועיניה יהפנטו את העוברים והשבים.
הייתי מצייר אותה, מערבב צבע ועוד צבע, נלחם על כל גוון, מנסה לצוד את גוון עורה מתוך שפופרות הצבע שבידי, מנסה להעביר למביט בציור את מגע עורה, שאני זכיתי לחוש בו.
אולי אף הייתי מצייר אותה מתוך תמונה. תמונה שבה מבטה אינו שמח ואינו עצוב אלא בוהה בחלל, ראשה מעט מורם, והבעת פניה מלאת מלכותיות ומיסתורין.
או שהייתי מצייר אותה שוכבת, עטופה בסדין, הנצמד לקימורי גופה המדהים, עוטף אותה סביב, ונצמד לחמוקיה היפים. האור הרך והצהבהב שבחדר יצליל ויבליט עוד יותר את נשיותה. היא תשכב שם, עטופה בבד הדק והמבריק, תניח את שיערה הגולש על הכר, ותביט אלי עם מבט מסתורי, מפתה, מעט מרחף, ואני אצייר, קו ועוד קו, צבע ועוד הצללה, שכבה ועוד שכבה, עד אשר דמותה תלטף את הבד המחוספס.
הייתי מצייר אותה.
לו היתה שלי.
לפני 18 שנים. 24 בספטמבר 2006 בשעה 10:45
