הפוסט הזה לא יהיה קצר. אבל לא אכפת לי. גם ככה לאנשים אין ממש סבלנות לקרוא לעיתים מה שאני כותב אבל זה כבר ממש לא מעניין אותי כי אני אפילו לא בטוח לגמרי שזה המקום בו אני צריך לפרסם את כתבי המגירה שלי.
מי שאוהב לקרוא אותי – שיקרא, ומי שמחפש רק סיפורי זימה שטחיים שיחפש בבלוגים אחרים. אצלי לא תמצאו תיאורים של המתנה וציפייה להרחבת הרקטום, כמו שקראתי אצל מישהי כאן, וזאת למרות שאני חובב אנאלי מושבע ומרגיש לעיתים שאני יותר סוטה מכל יצור בדסמי אחר במקום הזה. זה לא אומר שיום אחד חרמנותי תגאה ויתחשק לי לפרסם כאן איזה בלוג זימתי וזה גם לא אומר שאני לא מעריך כתיבה אירוטית וכחולה. להיפך – אני מאד אוהב כתיבה שכזו כשהיא איכותית ומחרמנת. אבל מי שמחפש רק את זה כי הוא חושב שזו מהות המקום – לא ימצא את מבוקשו בבלוג שלי. וזה כתגובה למשהו שאמרתי למישהי בכלוב על כך שהנושאים שלה בבלוג שטחיים. לא – זיונים זה לא דבר שטחי אבל יש גם דברים מעבר לזין וכוס ותחת. וזה שהמקום הזה מושתת על טהרת הסקס לא אומר שכל בלוג שני צריך לעסוק בזיונים ורק בהם.
גורל
אני לא יודע אם זו התקופה של החורף שמעוררת בי מחשבות מהסוג הזה. תמיד הייתי אדם שבטוח בדרכו ובנתיב חייו. מעולם לא חשבתי שאביט על עצמי במראה ואומר שהייתי רוצה שחיי יראו אחרת. שהייתי מוכן לשאול חיים של מישהו אחר ולהחליפם בשלי.
אנשים מניעים עצמם קדימה בזכות השכנוע העצמי בצדקת דרכם. אמר לי פעם חבר.
"זכור תמיד שהמפתח להצלחה טמון ביכולת שלך לשכנע את עצמך שהדרך בה בחרת היא הנכונה והטובה מכל, גם אם זה השקר הגדול ביותר שתוכל לספר לעצמך".
תמיד אמר לי שעליי לשקר את עצמי כל כך טוב עד כי לא אדע שהמציאות לעיתים שונה בהרבה.
"זה מה שאני עושה", הוא אומר לי. "אתה חושב שלא ידעתי שכאשר בחרתי במקצוע לא פרקטי באוניברסיטה לא ידעתי שאני מטיל על עצמי חיים קשים ? ידעתי ועוד איך. אבל שכנעתי את עצמי שזה הדבר הטוב ביותר שאני עושה לעצמי ולכן, ורק בגלל זה, אני מצליח להתמקד במטרה, לאהוב מה שאני עושה ולהפוך אותה אולי יום אחד גם לרווחית. רק כך ניתן להצליח במשהו שאתה עושה אותו".
ואולי הוא צדק. אולי עליי לשכנע את עצמי שהמקצוע שבחרתי בו הוא מקצוע מכובד, בעל אחריות רבה ואולי גם יום אחד יהיה מאד רווחי, כאשר אהיה בעל ניסיון והשוק יתאושש מעט.
"מה שאמרתי לך תופס לא רק מבחינה מקצועית", הוא אמר. "גם כאשר אתה מקבל החלטה בזוגיות, למשל, אתה חייב לשכנע את עצמך שעשית את ההחלטה הנכונה, אחרת, אתה גוזר על עצמך ייסורים ורגשות אשם, שלא יובילו אותך לשום מקום". "ואני יודע שזה מה שאת עושה. פעמים רבות אתה מתחרט על קשר שגמרת או ניתקת ואתה חש ייסורים רבים על כך. מדוע שלא תהיה שלם עם ההחלטות של עצמך ? אפילו אם אתה יודע שההחלטות היו שגויות, עלייך לשכנע את עצמך שעשית את הדבר הנכון. שזה מה שהגורל ייעד לך".
אני מסתכל על עצמי במראה, חושב על מה שאמר אותו חבר, ולא מסוגל לשקר לעצמי. אני יודע ששנים רבות מחיי בעשר השנים האחרונות פשוט ירדו לטמיון.
היתה לי פעם ידידה שידעה לקרוא בכף היד. "בכל פעם שאתה עושה משהו בחייך, יש לזה ביטוי בתמונת כף ידך. הקמטים המתהווים הם נתיב חייך, פרי יצירתך, ופרי הגורל שלך". בדרך כלל איני מאמין לכל הבולשיט הרוחני הזה, ומשאיר אותו לתמהונים הישראלים פוקדי הודו, שעד עכשיו לא ברור לי האם הישראלים מחפשים שם באמת את הרוחניות או שקצת אקסטזי מביא "אחלה רוחניות שבעולם"..
אני חושב לעיתים, שהייתי צריך ללכת בעקבות הלב כאשר בחרתי מקצוע. רציתי כל כך ללמוד אמנות או אדריכלות. על חלום האדריכלות וויתרתי בגלל שטות. לא היה לי כוח להמתין עוד שנה למבחן הכניסה והתפשרתי על הנדסת מבנים. פשרה שהרחיקה אותי מהאמנות ומיקדה אותי במספרים, כוחות, ופיסיקה שימושית. על אמנות בכלל לא היה מה לדבר כי כולם אמרו ש"אמנים מתים מרעב בסוף" ולא ממש התחשק לי למות מרעב כי אני אוהב לאכול…
ואולי לא הייתי מת מרעב ? אולי דווקא הייתי מצליח מאד והייתי מגיע לניו יורק ומציג שם תערוכה מצליחה, היו כותבים עליי בכל העיתונים הנחשבים והייתי מוקף באנשים שרק רוצים את קרבתי. כתבה היתה מתנוססת בעיתון : "XXX מצליח ביצירותיו לקרב את הצופה לתחושות. הצבעים בהם הוא בוחר ותחושת העומק והיכולת המקצועית הגבוהה כמובן, מכניסים את הצופה לעולמו הקסום, קשה שלא להישאב אל מערבולת הרגשות אשר מציפה את ציוריו. ממליצה בחום" (ג'סטין אדמס, ניו יורק טיימס) - אולי זו המציאות שהייתי צריך לבחור לעצמי, והיתה הופכת מהגיג דמיוני למציאות של ממש ?
גם היותי רווק בן 30 הוא דבר שכמעט ולא היה נראה מציאותי לפני מספר שנים, בערך ב 2003. יכולתי בכלל להיות היום נשוי עם שני ילדים ולגור במושב בצפון הארץ, קרוב למשפחה הבולגרית-תימנית שלה. דווקא אהבתי את ההורים שלה מאד, וגם אותה. היינו 4 וחצי שנים יחד, ולא היתה זו חברתי הראשונה. היו דיבורים על חתונה ולחץ סמוי עד כדי גלוי מצד המשפחה.
אמרה לי פעם, כשהיינו כבר 3 שנים יחד ברגע של אינטימיות : "יש לי משהו לספר לך שלא אמרתי לך מעולם". "מה ? שאלתי ? עם מי כבר בגדת בי ? מקווה שלפחות הוא היה שווה את הסיכון", אמרתי בבדיחות דעת. "לא, טיפשון, לא משהו כזה. להפך. אתה יודע שאחרי שיצאנו 4 חודשים והתאהבתי בך, חזרתי יום אחד הביתה וישבתי עם אמא שלי לשתות קפה. היא שאלה אותי : מה עם הבחור שלך ? את מאושרת ? שתקתי ואמרתי לה : אמא, אני חושב שמצאתי את אהבת חיי. היא הביטה בי במבט מאד מוזר אבל ידעה שאני לא אומרת דברים כאלה סתם. היא הרגישה שזה אמיתי. ואושר קטנטן התפשט בזווית פיה כי היתה מאושרת בשבילי".
שנה וחצי אחר כך נפרדנו בפרידה כואבת ומלאה ברגשות שנאה-אהבה והרבה רגשות אשם שלי וחרטות שלה. אבל זה נגמר. וחלום החתונה, הבית בכפר, הילדים המרעישים בבית וחיי המשפחה נמוגו להם וכמו הוכנסו כמילים לדף של ספר נשכח בספרייה. משהו מן העבר, חסר משמעות אמיתית שנראה היום כלא מציאותי בעליל.
השכנוע העצמי במקרה הזה הוא שאולי לא הייתי בשל עדיין לנישואין. ויתכן שיש בזה הרבה. מאז היכרתי נשים אחרות, ולמדתי מהן הרבה, אפילו אם היו אלה קשרים קצרים יותר ופחות מחייבים. פעם, כשהיתה אומרת לי מישהי, שיצאה עם בחור במשך חצי שנה והתחתנה איתו הייתי מגיב בפליאה : "את לא חושבת שזה זמן קצר מדי כדי לדעת שזהו האדם שתרצי להזדקן איתו ? לא הרגשת צורך להיות איתו כמה שנים לפחות על מנת לדעת שהוא הוא האיש שלך ?", הייתי שואל. "לא, הזמן הוא לא פרמטר במשוואה. לעיתים הוא רק הורס וגורם לך לשנות החלטות שבדיעבד היו נכונות", ענתה.
ואכן, היום אני רואה דברים אחרת. אני יכול לשים אצבע על בחורה או שתיים בחיי שהכרתי רק כחודשיים וגרמו לי להתאהב בהן כאילו הכרנו כבר עשר שנים. זה אולי לא תמיד מובן לאנשים מסוימים כיצד אפשר להתאהב במישהי שאתה רואה אותה רק כשלוש פעמים בשבוע אבל ללב אין חוקים פיסיקליים, ולעיתים רק התחושות הן שמדברות ולפעמים אפילו רק מגע מספיק כדי לדעת האם אתה רוצה לחוש קרוב כל הזמן.
כשהיה לי פרופיל באתר הכרויות ונילי כלשהוא הייתי רושם שאני מחפש בחורה שתגרום לי להתגעגע אליה אפילו אם הלכה רק לדקה. ולדעתי זה בהחלט מבטא את מה שאמורים לחוש כאשר רוצים מישהי אחת מתוך ים האנשים האינסופי. מישהי אחת, שתגרום לך להיות אתה עצמך בקרבתה, ללא מסיכות, ללא הצגות. שתאהב אותך כפי שאתה, עם חסרונותיך ומעלותיך. זו המשמעות האמיתית של האהבה.
אני מנסה לחשוב לעיתים מה היה אילו הייתי מחליט אחרת לגבי חיי. אילו הייתי בוחר מקצוע אחר, בנות זוג אחרות, כיצד היו נראים חיי היום.
אנשים מסוימים שניתקתי מחיי ברגע וכל מהותם הפכה לשתיקה רועמת ולעיתים לגעגועים מנקרים, האם באמת הייתי צריך לנתק אותם מחיי ? האם היתה זו החלטה אימפולסיבית בגלל עודף רגישות או חוסר סבלנות, או שמא קיבלתי החלטה נכונה והייתי צריך לנתק את החבלים הדמיוניים שקשרו אותנו על מנת להתקדם הלאה ?
אותו חבר בוודאי היה אומר שעליי לשכנע את עצמי שעשיתי את המעשה הנכון עבורי, אבל לעיתים איני כל כך בטוח שזה אכן נכון.
הגורל, בסופו של דבר, אינו ישות עצמאית. יש לו נהג, מורה דרך. והוא אנחנו. אנחנו יוצרים את הגורל של עצמנו גם אם ההחלטות בליבנו מתקבלות לעיתים, בהטלה של מטבע דמיוני. עץ או פאלי. להתחתן או להתגרש,לתת הזדמנות ולסלוח או לנתק אדם מחייכם.. , ללכת בעקבות הלב או ההגיון.
הכל תלוי באותה קובייה דמיונית שאנו מטילים בכל פעם שעלינו לקבל החלטה.
משום מה, תמיד נראה לי שהקובייה שלי נופלת על הצד הלא נכון.
למישהו יש קובייה אחרת ?
לפני 18 שנים. 13 בנובמבר 2006 בשעה 12:53
