אתמול קיבלתי החלטה לגבי הבלוג.
החלטתי שמעתה משהו ישתנה בו. יתכן שרבים מכם שקוראים אותי אולי לא תרגישו בהבדל אבל אני החלטתי להוריד מעט מן המחסומים ששמתי לעצמי עד עתה ולתת לעצמי להיחשף יותר. מרגיש שלמרות שהבלוג עד היום היה מאד אישי עדיין היה חסר בו מעט ממני ומהדברים שאני מרגיש ביום יום.
מרגיש שלא נתתי להתקרב יותר מדי, שלא נתתי לרגשות האמיתיים לצאת החוצה, אולי מפני שחששתי מהתגובות, אולי מפני שאני יודע שהיא קוראת ועדיין משחק עימה את משחק החיזור שלי וחושש להוריד מעלי את השריון, לפשוט את בגדיי ולהותיר עצמי עירום ופגיע לפניה, לפניכם.
אבל אתמול זה קרה. החלטתי שהגיע הזמן לא לברוח מעצמי יותר. החלטתי שאני מתחיל להשלים עם אותו אדם שהנני, והתהליך הזה של ההשלמה הפנימית עם מה שאתה הוא אולי אחד הדברים החשובים שקרו לי.
החלטתי שלא יעזור לי לעולם אם אנסה להיראות אדם קר או חסר רגשות. איני כזה. ולעולם לא אהיה ולא אנהג כך כלפי מישהי שאני אוהב ומעריך.
החלטתי שגם אין הרבה טעם לחשוב יותר מדי על המראה החיצוני שלי. שהרי המבט בעיני לא השתנה מאז שהייתי בן 3 ולא הקילוגרמים המיותרים פה ושם, שיורדים ועולים, לא הם שיעשו את ההבדל. אני זה אותו אני, היום, לפני חמש ולפני עשר שנים.
חשבתי לעצמי מי אני באמת. האם אותו העצב שמחלחל בי לאחרונה הוא אני ? האם הדיכאון שמתפשט כמו ענפים דקים, הוא חלק ממני ?
חשבתי והגעתי למסקנה שכן. למרות שדיכאון אינו דבר בריא. כי מי אני אם לא התמזגות של האור והאופל. של אש שורפת ומים קפואים, של חיוך וצחוק מתגלגל או של עצב ובדידות. מי אני אם לא אותם הפכים וניגודים שנזרקים כמו השפרצות של צבע על בד גדול, ציור של ג'קסון פולוק בהתגלמותו, למרות שאני שונא אמנות אבסטרקטית.
כן, זהו אני. עם הדיכאון ועם ההומור, עם הרכות ועם הכוחניות. כמו כוכב לכת, עם נופים רגועים וקסומים, חופים שקטים וחמימים, קרח בקטביו, הרי געש במרומי פסגותיו וסופות הוריקן הרסניות. זה אני, המכלול, ולא רק חתיכה ממנו.
הגיע הזמן שאשלים עם מה שאני ואלמד לאהוב את אותו גבר שבפנים, ואפסיק לברוח ממנו ולחפש את מה שאני חושב שמצפים ממני להיות.
כן. אני הוא אותו אחד שיקום באמצע הליל, ויסתכל עלייך ישנה, אעביר יד רכה בשערך ואלחש משפט אהבה שלא תשמעי. משפט שיחלחל לתוך חלומך המתוק, מתערבב בתסריט ששקעת לתוכו.
אני הוא אותו אחד שיאמר לך "אני אוהב אותך" ויתכוון לזה, ולא אשקר לך כאשר אומר לך שאני נמשך אל כל תא בגופך. אני הוא אותו אחד שיחפש את מגע ידך ביום גשום.
ואני גם אותו אחד שיצליף בך כשתבקשי ממני, אשלוט בך ואנווט את גופך לפי רצוני. מתמסר לתשוקתך ולתאוותי. לא אתפשר עד שאמצה את כל תשוקתי עד שתיכנעי מתוך אהבה.
זה אני ואין טעם לברוח יותר או להסתתר.
הגיע הזמן לעשות שלום עם עצמי.
עכשיו או לעולם לא.
לפני 17 שנים. 29 בינואר 2007 בשעה 13:33
