ימים רבים שלא כתבתי. אולי לא היה מה לכתוב.
ואולי לא היה רצון לשתף.
ואולי בכלל לא נראה מספיק חשוב
ואולי מה שחשוב כלל לא היה נראה..
עבר עליי לא מעט. עבודה קשה, לילות של סקס פרוע, חטאים שצבעם מתוק, ימים שטעמם מר.
היא
היא אפילו גרה אצלי. במעט הזמן שנותר לי. בשארית היום. ממלאת את החלל שנשאר מ 24 השעות המעטות עד הבוקר הבא. דבריה ממלאים אט אט את הארון הדל. עוד קרם ועוד ספר. עוד בגד ועוד זוג נעליים. ומשום מה אני לא מרגיש שהיא פלשה לשם. טוב לי.
אולי זו הבדידות שנשארת שם כשהיא לא שם, אולי זה החיוך שלה שממלא אותי ברוך. ואלי זו המשיכה העזה שיש ביננו שגורמת לנו להרגיש כמו ילדים. אולי זה השטותניקיות שלי והילדותיות שלה. ואולי זה פשוט איך שהיא אומרת "אני מתה עליך"..
אולי היא לא בשבילי בכלל, לעתים חולפת מחשבה בראשי, ואולי כן, וכמו התאבכות האור, המחשבות מנטרלות זו את זו והופכות לאפור. והחיבוק שלה שם את האפור מרחוק, ההתמסרות שלה והדרך שלה לגעת בכל אותן נקודות של חוסר ביטחון, החום שלה אליי שאינו מוסווה, גופה המדהים, שאינו משאירך אדיש. משוויצה היא בסקיני ג'ינס מידה 0, אשר כף ידי אפילו לא מצליחה להיכנס אליו, לא מתרגשת מהתואר המפוקפק "כוסית", ואני לעתים חושב שאולי באמת "יפיפיה" הוא בדרגה מעל "כוסית" ואולי בכלל התואר הזה לא תמיד טומן בחובו הערכה רבה. ואולי דווקא כן.
היא קריזיונרית הילדה, "פתיל קצר" קוראת היא לזה, אבל אני איני מתרגש מזה. משהו בי הפך קהה עם השנים, החספוס אינו נותן לרגש להחליק וההיגיון נשאר איתן גם בשעת מריבה.
מרגיש שגם אם תצא מבעד לדלת, הדמעה תיזול על לחיי אבל אשאר איתן, לא כמו בעבר.
הדירה נקייה ורחוצה, מסודרת למופת.
חיפשה בגדים ליציאה, עפו הם מהתיק כמו מכונת אימון לכדורי טניס. בגד ועוד אחד התעופפו כיונים בשדרה סואנת, הסתחררו סביב גופה הדק, החליפה מחצלותיה אחד עשר פעם עד שבחרה את הבגד המיועד, וגם אותו החליפה כשהספקתי לללכת למטבח ולחזור.
והמסקנה ?
גברים אולי אינם העם הכי מסודר בעולם...
אבל אישה מסוגלת לחולל בלגאן ברגע אחד של התלבטות.
מסר לחיים...
הסקס, אני והיא (והאחרים)
אז אני והיא יחד. ומה שהתחיל כלילה פרוע הפך לקשר. ומחטא מוסרי נשארה הבחירה.
השליטה נדחקה למקום נידח. נותר סקס ונילי מתובל פה ושם. עם הרבה רגש וחיבה. מבטים שקטים, ליטוף עדין, אחיזה שלא מרפה, מתגלגלים על המיטה, נוגעים בכל פעם כאילו הלילה הראשון. מתהלכים רוב הזמן עירומים, הבגדים כשאנחנו יחד מיותרים. מתפרעים בשבת בבוקר, השכנים מלמטה מקשיבים. הכלב שלהם מנסה להתחרות ביללות המיוחמות שלנו.
והאחרים...או האחרות... שברתי את בתוליי המונוגמיים, פרצתי גבולות אישיותי. האם זה אני ? או זו דמות זמנית שתהפוך לאבק ברגע שנפשי תירגע ותמצא מנוח ?
או שמא ההרפתקאות הן חלק בלתי נפרד ממני ?
אישה נוגעת באישה, ואני איתה, מביט כמו ראיתי את הסנה הבוער, הן עם עצמן ואיתי, האלכוהול זורם, מחלחל לורידים ומציף את החושים. כמו להיות בסרט כחול.אתה הבמאי והשחקן גם יחד... הדברים האלה אמיתיים, הם לא רק פנטזיה, אני אומר לעצמי. ואתה בפנים.
ובסוף הערב, היא שלך, לא שלה, לא שלו, מחבקת אותך חזק ואומרת לך שאתה הכי בעולם, נופלים מותשים על הסדינים מלאי החטאים, חלב הנרות על השולחן וריח הסקס מהול באוויר, הרגשה של חטא מתוק, של הרפתקה אסורה.
ומחליטים שזו הפעם האחרונה, שמיצינו, שטעמנו, שניסינו, שאין טעם לחזור על זה שוב...
עד שמגיע הסופ"ש שבעקבותיו, ושוב עולים על הספינה, מחפשים סערה.
כמו מטפס הרים שמחפש ריגוש, כמו צנחן שמחפש סיכון, כמו לקפוץ כדי לנחות.
האם אני מחפש את הסערה כדי למצוא את השקט ?
לפני 17 שנים. 8 ביוני 2007 בשעה 19:08
