זמן רב שלא כתבתי. ודווקא היה לי הרבה על מה. הייתי במילואים, כמעט סיימתי לשפץ את הדירה ואני נכנס כבר בעוד כשבוע, עברתי הרפתקאות מיניות לא מעטות שלא תמיד התיישבו עם עקרונותיי בקנה אחד. אבל לא יכולתי לשבת ולכתוב על הכל. מעט נחסמתי. אולי פחדתי שברגע שאעביר את החוויות אל הדף הן יעלמו מראשי או יקבלו נופך מעט יותר אפרורי.
הפעם החלטתי לכתוב כי ישנה מישהי חדשה בחיי. וגם בגלל שאני מרגיש צורך להוציא את מה שיושב בבטן עמוק בפנים.
לעיתים ישנם רגעים בחיים שאדם נאלץ לבחור. ישנם רגעים שאתה עומד, מספר דרכים לפניך ואת יודע שאם תצעד ולו צעד קטן במעלה אחת הדרכים, אין דרך חזרה. ויותר מכך, הדרכים מופרדות בחומת בטון אשר לא מאפשרת מעבר בינהן. לא תוכל לדלג בין האפשרויות שלך.
כך הרגשתי אני בשבועיים האחרונים. ידעתי שאם בוחר אני בדרך שבחרתי מישהי תיפגע, דברים לא יחזרו להיות כשהיו. ובכל זאת בחרתי בדרך הזו.
אני יודע שבבחירתי פגעתי קשות במישהי שהיתה יקרה לי אבל נאלצתי להמשיך הלאה והדברים קרו ללא שליטה. המשחק ששיחקנו יצא מאיזון ומשליטה והתוצאה היתה בלתי נמנעת.
שני שבילים
שני שבילים בלתי סלולים
שתי דרכים מקבילות
תבחר באחת והשנייה תיטשטש
תצעד בשנייה והראשונה תבער
אש בתוכי
להבת התשוקה
חטא התאווה ניצח את המוסר
בקרב ההוא נפלתי חלל
למגע של גוף
לחיבוק של אישה יפה
בוקר אחד של חטא
ניתץ הכל כמו סופה
שינה פני הנוף
ללא התראה
לא השאיר מקום למחשבה
לא נתן גם חופש לחרטה
ואת מתרפקת בין זרועותיי
מנסה להדחיק את הכאב
אותו כאב של לדעת לוותר
על מה שהיית ומה שמעכשיו
מנסה לשכוח שהתשוקה הכניעה
את מילותיו האחרונות של ההגיון
שתי דמעות זולגות מעינייך
על לחייך הרכה
דמעה אחת של עצב
על ידידות שנמוגה
דמעה אחת של אושר
על אהבה שמצאת
ואין הרגשה קשה מזו
של לגזול את שלא היה שלך
ואין תחושה כבדה מזו
של לאחוז בידך ולא להביט לאחור
אל העיר השרופה
אל אותה נפש פגועה
ששנינו אהבנו
לפני 17 שנים. 21 באפריל 2007 בשעה 10:24
