"אני לא אוהבת את העקיצות שלך, זה לא נעים לי", היא אומרת לי.
והיא כלל לא יודעת על המערבולת שבתוך ראשי. אני ? עוקץ ? ועוד על מנת לפגוע ? לא יכול להיות, אני אומר לעצמי. כיצד אוכל לפגוע בבחורה שאהבתי הכי הרבה במשך 30 שנות חיי ?
ובכל זאת אני יודע שישנה אמת בדבריה. היא תמיד צודקת. תמיד צדקה.
כיצד אוכל להעלות את שלושת המילים על שפתיי מבלי שישמעו מזוייפות או בלתי אמיתיות ?
כיצד אוכל להסביר לה שהעוקץ שלי מהול בכל כך הרבה אהבה.
הדבורה עוקצת כאשר היא מרגישה מאויימת. היא אינה עוקצת בשל שנאה.
אני מאויים על ידי האהבה שלי אלייך. מאויים על ידי מילים שמעולם לא רציתי לומר. מאויים מהתגובה שלך שאני יודע שאינה מה שאצפה לקבל ממך. אני מאויים על ידי הפחד שלא תהיי שלי.
ואני גם יודע שלא תהיי.
אהבתי אותך מהשנייה הראשונה שאמרת "היי" במסנג'ר. מהחיוך הראשון שנתת כאשר פתחת את הדלת והכנסת אותי אל עולמך.
אהבתי אותך מהפעם הראשונה שלא הצלחתי לישון לידך ופשוט שכבתי שם בין השמיכות והבטתי בך מכורבלת וישנה.
"אל תהיה דרמטי כל כך", תמיד חזרת ואמרת לי.
וכיצד אוכל שלא להיות כאשר מולי עמדה אחת הבחורות המקסימות והמדהימות שפגשתי מימיי.
ילדה-אישה שמפזרת ניצוצות בכל צעד שהיא עושה. חכמה ורגישה. סקסית ויפיפיה. אוהב את האמביציה שבך, את היכולת שלך להתגבר על מכשולים.
כל כך חזקה אבל גם כל כך מתרפקת.
איתנה כמו סלע אבל רכה כמו נוצה.
עבר זמן כה רב מאז ובכל זאת דמותך לעולם לא נמוגה. גם הבחורות האחרות שהיו מאז לא טשטשו את הזיכרון ואת הרגש. האם היותך בלתי מושגת הפך אותך למושא אהבתי ? אני לא חושב. כי לעתים הרגשתי שכן היית שלי אפילו לרגע קט. ואהבתי אותך עוד הרבה לפני שהפכת לבלתי מושגת.
"אם אתה אוהב מישהי - אתה מוכרח לומר לה את זה, ולא משנה מה תהיה תגובתה.
"אדם חייב לדעת שהוא נאהב", אמרה לי ידידה. אמרה. אבל לא יישמתי.
מסתבר שכאשר אוהבים מישהו, הרבה יותר קשה לומר את המילים כאשר מתכוונים לכך באמת.
כמה פעמים בחיי אמרתי את המילים ללא כל קושי. שלוש המילים זרמו וקלחו מפי עשרות פעמים בלי להתכוון אליהן באמת אלא מתוך אשליה קסומה שאתה באמת אוהב.
והנה, כאשר אני באמת אוהב, בכל ליבי וגופי, המילים הופכות לעוקץ, משנות את פרוותן לקוצים של קיפוד.
מתקמר מפחד התגובה,
שותק כדי למנוע אכזבה.
אני, שתמיד הייתי פתוח וכן, ישיר ואמיתי, יושב שם מאחורייך כמו הילד הרע של הכיתה, מושך לך בצמה שוב ושוב כדי שתסתובבי. תביטי בי. "הנה אני כאן ואני אוהב אותך ! אינך רואה ?" ואת חושפת שיניים, מקמצת גבות ונוזפת. "אני כועסת עלייך", את אומרת ואני משפיל את מבטי. ועוד יותר מבוייש שלא הבנת את כוונתי. מרגיש שאני רוצה להיעלם כי שוב את נוזפת ושוב מחנכת. במקום להביט בעיני ולחייך ולהסמיק שהרי אותך אני אוהב ולא אחרת.
מאז שדרכנו נפרדו, והתרחקנו כמו שני גופים הנעים בחלל בהתמדה פיסיקלית, המוזה נפלה עלי והגעגוע למה שהיית בשבילי במשך חודשיים וחצי או משהו כזה הציפו את הבלוג.
עוד שיר ועוד קטע סיפורי, הכל זרם מהבטן והלב ישר אל הדף הריק.
"אתה לא חושב שזה טיפשי לאהוב בחורה אחרי חודשיים שאתה מכיר אותה ?" אומר לי חבר.
והיום אני יודע שלא. זמן בשבילי הוא נוזל חסר צורה, ולא הייתי זקוק ליותר מהלילה הראשון כדי לדעת שאני אוהב אותך. כמה חבל שלא זכיתי לשמוע את אותן המילים ממך. אולי אז יכולתי לומר סוף סוף שאני אדם מאושר. יתכן שרק זכייה משמעותית בלוטו היתה יכולה להתחרות באושר שהייתי מרגיש לו ידעתי שזה הדדי, וגם זכייה שכזו, לא היתה יכולה להחליף את האושר הזה. טוב... לא נגזים.. אולי כן.. אף פעם לא מזיק להיות עשיר 😄
ואת ישבת שם, וקראת את הפוסטים, וידעת בתוך תוכך שעלייך הם נכתבו. ולא אמרת כלום. לא בטוח שידעת מה לומר. "המון מילים - מכנה משותף אחד - האם תדעי ?", כך נכתב באחד השירים. והמכנה המשותף היה את.
תודה לך על ההשראה הנדירה שנתת לי.
לא יכולתי לכתוב את המילים לולא באמת הרגשתי מה שאני מרגיש אלייך. איני יכול לכתוב דברים שכאלה אם אני לא מרגיש אותם באמת.
היום את בפרק אחר בספר שלך. מאושרת בחלקך ובנתיב בו בחרת, ובספר שלי היית ותישארי אחד הפרקים היפים אם לא היפה שבהם.
נסיכת האור שצמחה דווקא מן העלטה.
אור השחר הראשון הוא שהיה בצל יופייך החיצוני והפנימי.
מה נותר לומר חוץ מאשר....
אני אוהב אותך.
לפני 17 שנים. 6 במרץ 2007 בשעה 19:13
