לא ממש האמנתי שאגיע לרגע הזה. גם אם האמנתי, לא ידעתי שהוא יבוא כל כך מהר. לא חשבתי שהמסע המפרך למציאת דירה יגיע אי פעם לקיצו. והנה, היום, יום שישי, ה -2 למרץ, אני כותב את הפוסט כשאני ישוב על רצפה מאובקת, בדירה ששכרתי.
לפני כמה עשרות דקות חתמתי על חוזה לשנה ואולי לשנה נוספת, ואני יושב בדירה, כמו ילד שרכש רובוטריק חדש. מנסה לבחון את הסחורה שקניתי.
אין ספק שאת הארון שהשאירה לי במבואת הכניסה יש לסלק. מי ששם אותו כאן הרס את כל החן של המבואה, אני חושב לעצמי.
ככל שאני מביט בדירה יותר, היא מוצאת חן בעיני אף יותר.
נכון, הדירה קטנה וישנה, ללא ספק אינה מהודרת או יוקרתית. אבל יש בה חן מסוים. חן של פרטיות עם הרבה חופש. כמעט בכל חדר ישנו חלון, אפילו אם הוא קטנטן. בחדר השינה חלון גדול, אשר חושף כאשר פותחים אותו צמחייה ירוקה בחצר. גם במבואת הכניסה ישנם תריסים גדולים ואם ממש מתעקשים לפתוח את כל החלונות בדירה ממש מרגישים את הרוח מפלסת דרכה ממערב למזרח, דרך הדירה שלי.
יש עוד דרך ארוכה עד שאצליח להפיח רוח חיים משמעותית בחלל הריק הזה, אבל לאט לאט. אני יודע שאם הדירה מוצאת חן בעיני כבר מעכשיו, אז על אחת כמה שאחרי שיפוץ קליל ונגיעות עיצוביות היא תהפוך למקום אף יותר מקסים.
קצת וילונות, קצת צבע, שיפוצים קלילים כדי לתקן את החוש הגרוע וההזנחה המשוועת של הדיירים שהיו כאן לפניי, והדירה תהפוך עורה.
היכן לא חיפשתי, תל אביב, רמת גן, ראיתי דירות פאר ומאורות חשוכות מתחת לאדמה, אשר שכר הדירה היה זהה בשתיהן, ראיתי בעלי בית גועליים, שותפים פוטנציאליים דפוקים, שותפות שמחפשות חתן יותר מאשר שותף, עברתי סלקציות, ניתוח אופי ורצח האישיות, התרוצצתי ברחובות תל אביב הסואנים בחיפוש אחר ארבעה קירות לתחום בהם את משכני.
והנה, בהפתעה, ראיתי את הדירה הזו ברמת גן. וידעתי שזו בהחלט יכולה להיות הדירה שלי. היה בה משהו שחיפשתי בדירות שראיתי במטרה להיכנס עם שותף. אותה פרטיות, אותו השקט.
לא האמנתי שאמצא דירת חדר במחיר שאוכל לעמוד בו ובאיזור שימצא חן בעיני. הייתי בטוח שאיאלץ להסתפק בדירה עם שותפים.
נכון, עשיתי פשרה מסויימת בעניין השכר והשיפוצים הקלילים שיש לעשות, והקצבתי תקציב נוסף למטרה אבל לדעתי זה שווה את זה. זהו מחיר השקט שלך, מחיר הפרטיות, מחיר האוויר ששייך רק לך. מחיר ה"כלים בכיור" שתוכל להשאיר עוד כמה שעות. מחיר הרעש שתוכל לעשות כאשר תחפוץ בכך. מחיר הפרטיות לחפציך, לגופך והרגליך, מחיר החופש להיות אדון למשכנך הפרטי.
השמש חוזרת להסתתר מאחורי העננים והדירה נחשכת מעט. גם בחושך היא חמודה, אני חושב לעצמי ומחכה לרגע בו אוכל כבר לפרוש סדינים נקיים, מריחים מריח של כביסה חדשה, אשים דיסק טוב במערכת, אניח ראש על הכרית ואשקע לתוך הצלילים. גם זה יגיע, עם רק עוד השקעה קטנה של שבוע שבועיים.
הדירה ששכרתי קרובה מאד למקום העבודה כך שיצא שאחסוך המון זמן וכסף בכך שאגור קרוב. לחשוב שעד היום ביזבזתי 4 שעות בכל יום על נסיעות במקום לעשות שעות נוספות.
אין ספק שזה ישתלם לי בסופו של דבר, על אחת כמה שאני יכול ללכת ברגל ולהרוויח גם מעט בריאות....
המצחיק הוא, שאם הייתם אומרים לי לפני מספר שנים שיום אחד אשוב להיות רמת – גני, הייתי צוחק עליכם מיד. לעולם לא חשבתי שאחזור לעיר הולדתי וביתי במשך 18 שנה, ואף אגור קרוב מאד לבית הספר התיכון שלמדתי בו, אסע באותם קווי אוטובוס, אראה את אותן חנויות ואת שמות הרחובות שכבר הספקתי לשכוח.
מי שקרא את "המסע המפרך לחיפוש דירה" על פרקיו השונים יודע שרציתי למצוא דירה בתל אביב. אולי ישמע לכם שאני דפוק, אבל למרות שרציתי מאד להיות תל אביבי, כאשר הסתובבתי שם ברחובות, הרגשתי מעט זר. כאן, ברמת גן, אני מרגיש ששבתי מעט הביתה. הרחובות מחזירים לי זכרונות ופנים שכבר שכחתי, ואת זאת לא מצאתי בתל אביב. שלא לדבר על אותן דירות מוזנחות שראיתי בתל אביב, אשר דירתי המעט ישנה לא תצליח להשתוות למוזנחותן אפילו אם תתאמץ מאד.
אז שבתי "הביתה", ואני אפילו מחבב את דירתי הצנועה, וזו בהחלט סיבה טובה להרגשה טובה יותר בהשוואה לתחושות בזמן האחרון.
אני רק מקווה שמעל הדירה מרחפת "רוח טובה" אשר גורמת לדייריה להיות מאושרים. בעלת הבית, אישה מבוגרת וחמודה, בעלת מראה "ציפורי" מעט, מראה ארץ ישראלי כמו לקוח מתוך ספרי ההיסטוריה, אומרת שמהדירה הזו צמחו אהבות גדולות ואמיתיות, ואפילו כאלה שהובילו לנישואין. היא טוענת שכל בחורה שגרה כאן, מהר מאד שיכנה כאן את בן הזוג שלה ולבסוף התחתנה. מי יודע – אולי יש אמת בדבריה.
ובכן, זהו הפרק האחרון של "המסע המפרך לחיפוש דירה", ומעתה תתחיל לה תקופה חדשה ומסע חדש.
סופ"ש נעים,
ביי.
לפני 17 שנים. 3 במרץ 2007 בשעה 7:53