Fade Into New Horizons

לוגם את האספרסו הכפול בלגימות קטנות. נותן לנוזל המר מתוק לחלחל אל מחזור הדם. ברקע שירי אהבה של שנות השמונים. שיר ועוד שיר. לפתע נעלמו להם כל שאר השירים. נשארו רק שירי אהבה. דוכנים נפרשים ועליהם מתנות לזוגות מאוהבים. דובונים, לבבות, ברכות קטנות וממתקים בצורת לבבות מציפים כל פינה.
לאחרונה אני מתחיל להרגיש שאולי למעשה קצתי בהרפתקאות מזדמנות ואני באמת מחכה סוף סוף להרפתקה האמיתית של חיי.
עמוק בפנים קיים געגוע. לא לדמות. לא לפנים. אלא לתחושה. לאותה תחושה של יחדיו.
אני חושב שמאסתי פשוט בסערות. לא עוד ספינה מיטלטלת בין הגלים. לא עוד לילות ללא תכלית. לא עוד מעשים ללא כוונה. רוצה להתעורר בבוקר לצד מישהי שאני באמת אוהב, להביט בה עדיין בתוך חלום ולהכין לה ארוחת בוקר.
להתחיל יום חדש עם אהבה בלב ותחושת ביטחון ושקט.
מתגעגע לתחושה הזו של ביטחון ריגשי. לאו דווקא מהצד המקבל אלא אולי דווקא מהצד הנותן. כבר שכחתי את התחושה של לתת מעצמי למישהי שאני אוהב ולהיות שלם עם זה. לדעת שהנתינה שלי מתקבלת עם חיבוק וחיבה.
מחייך... ברקע שיר של Modern Talking, You’re my Heart You’re my Soul, לוקח אותי על כנפי הצלילים אי שם לכיתה ה'. למסיבות ימי ההולדת. נזכר כיצד הייתי יושב בפינה, מביט בכרמית היפה, רוקדת עם ליאור, ומקנא. ילד מאוהב בן 11. מלווה אותה פעמיים בשבוע הביתה אחרי שיעור חלילית. כנראה שלאהבה אין גיל וליבו של ילד בן 11 כמו בחור בן 30. 19 שנה עברו, כרמית התחתנה, ללוות הביתה הפך מנהג שנכחד, ושיעורי חלילית הוחלפו בפעילות אוראלית שאינה על פי תווים.
עוד שיר שמזכיר לי את הדיסק הראשון שקיבלתי, אי שם בגיל 13. I Want To Know What Love Is, כשעוד תקליטים היו בחנויות לצד קסטות עם שני צדדים...
מבטים מתגרים וחילופי חיוכים הוחלפו בשוק בשר אינטרנטי. אתרי היכרויות כמו לחמניות טריות נפתחים בהמוניהם. אתה מצטרף, שולח ומקבל מטרים של פניות, כולם מחפשים אהבה אבל אף אחד לא יודע מהי באמת קירבה. תמונה ועוד תמונה, סופרמרקט של נפשות נסחרות כמו חפצים זולים.
אותם משפטי התחלה סתמיים, אותן שיחות היכרות מעצבנות המגששות לעבר האמת במסנג'ר. כמה פעמים אוכל לשמוע את המשפט "אז מה אתה עושה בחיים ?" או "מה הביא אותך לחפש חברה באינטרנט ?", "אהבתי את התמונה, אתה חמוד, נראה צעיר מגילך, אפשר תמונת גוף ?", בתחילה זה משחק נחמד, צעצוע חדש ונעים, פיקסלים על המסך בונים אישיות, תמונה מעוררת ציפיה, אבל מתישהוא המשחק נמאס, הדייטים והציפייה לרוב הם אכזבה, אתה מביט בבחורה שמולך וחושב לעצמך "האם זו ההרפתקה שאני באמת מחפש ?"
כיצד נסחף הדור שלי לתוך מעגל של היכרויות שטחיות, של הרפתקאות מיניות מטורפות שכמעט ואין להן היום גבולות. הכל היה נחמד לו רק ההרפתקאות היו מובילות גם לאהבה ולא נשארות בגדר עמוד ביומן על עוד סטוץ במקום ציבורי או אורגיה חסרת בושה.

מתגעגע לשקט שאחרי הסערה. לחיבוק שאחרי הזיון, לנשימות עמוקות בלילה גשום, ליד מגששת באפילה, לארוחות משפחתיות עם אחיינים רעשניים, לימי שבת של עיתון ורדיו, להליכה על הים ללא מילים, לקניות משותפות בסופר ביום שישי, למכתבים של "כבר שנה ביחד – היית מאמין ?" אפילו לוויכוחים פוליטיים בזמן חדשות של שמונה בערב, לשופינג של ביחד, ו"תעזרי לי לבחור מכנסיים"... לכל אותם דברים קטנים ומשעממים רצח שיש בזוגיות. הגיע הזמן לחפש את ההרפתקה האמיתית. אותה אחת שתשעמם אותי עד כאב אבל תמלא אותי אהבה.

איפה את, השגרה המשעממת? מזמן לא ביקרת במחוזותיי.

שובי הביתה !