|
|
|
הוא כועס,
חציתי קו אדום,
אחר כך אני חוזרת, מתנצלת,
מחפשת את הקרבה שלו והוא כועס,
לא מבין שהפעם משהו השתנה בי,
לא מבין שההקרבה שלי אמיתית,
הוא כועס,
אבל העיניים שלו אומרות אחרת,
המגע שלו אומר אחרת,
הוא אומר שהוא כועס,
אז לא חזרנו,
אבל אני פה להישאר,
הוא יודע את זה,
הוא נלחם בעצמו הרבה יותר
מאשר הוא נלחם בי,
לא חזרנו,
אני חזרתי.
את מסתובבת בעולם שנים
מכירה אנשים, מייצרת מערכות יחסים
חלקן טובות חלקן פחות,
את עוברת דברים בחיים שמחזקים אותך,
את חושבת שאת כבר יודעת הכל,
ואז את מגלה עולם, עולם של שליטה,
עולם של התמסרות, עולם של יחסי מרות,
את מגלה דברים על עצמך שאפילו לא ידעת
שתרצי שיעשו לך,
אם זכית את מכירה שולט שמתחבר אליך ורואה אותך,
את רואה אותו והוא אותך,
לתוך הנפש, בלי משחקים, בלי העמדות פנים,
הכי ערומים, את והוא,
אני זכיתי פעמיים, שני שולטים,
כל אחד בזמנו, כל אחד מהם נתן לי דברים אחרים,
לימד אותי דברים אחרים על עצמי,
כל אחד מהם נתן לי עונג וכאב,
נתן לי משמעות ואני נתתי משמעות בחזרה,
הבעיה של מי שזוכה לחיבור כזה היא כשזה נגמר.
אז עכשיו זה נגמר,
והריקנות שואבת אותי,
וההרס העצמי מתעורר,
והגירודים חזקים אלוהים כמה הם חזקים,
אי אפשר לחזור אחורה,
אחרי שפתחת את הדלת הזאת
ואהבת את מה שבצד השני
את כבר לא יכולה לחזור אחורה,
את רק רוצה שמישהו שוב יתן לך משמעות,
שיראה אותך חשופה מולו ואת תראי אותו
ואיכשהו אולי שוב הקסם יקרה
והגירודים יפסקו.
ערב יום השואה,
השנה הזאת קשה לי יותר משאר השנים גם בגלל תהפוכות בחיים שלי,
גם בגלל השביעי באוקטובר שנמשך עד היום,
ערב יום השואה מתקשר לשואה הזאת שקרתה פה ממש לפני כמה חודשים וזה קשה והמחשבות נודדות,
ואני לא רגועה, ומבואסת,
צריכה חיבוק או סשן או משהו שיסיח את דעתי אבל אין לי מה שיסיח את דעתי כי אני והשולט כבר לא יחד,
ממש טרי וממש כואב, ניסינו כמה ניסינו שזה יעבוד אבל הרצונות שלנו מתנגשים ופתאום אני מגלה שהמקום הזה של הכתיבה עוזר לי,
עוזר לי לפרוק מה אני מרגישה, עוזר לי לנתח כל מיני סיטואציות שקרו ולעבד דברים,
אז אני כותבת, בעיקר עבור עצמי,
לא איכפת לי מי יראה את זה ומי לא,
מקווה מחר לקום לבוקר קצת יותר קל,
הרבה זמן שאני לא מתמודדת עם הלבד, מדחיקה רגשות קשים, חוגגת עוברת מדבר לדבר, נראה לי שהגיע הזמן לעצור קצת להתמודד עם כל מה שצף,
רק ככה אפשר להמשיך הלאה באמת.
אני רוצה להיות גם נשלטת וגם חופשיה.
אני מתמסרת אליו באופן שלא התמסרתי מעולם
הוא מקלף ממני חומות של הגנה של שנים
אני מרגישה איתו כמו שלא חשבתי שארגיש
זמן כל כך קצר אחרי הגירושים,
אני מוכנה לתת לו הכל אבל לא רוצה לוותר על החופש שלי, החופש המיני שלי,
אני אש ותמרות עשן,
מינית, יצרית, רוצה לטעום, לחוות לחקור
והוא רוצה שאני אהיה רק שלו,
אני מבינה אותו, מבינה את הצורך שלו
כחלק מהותי מהקודים בעולם השליטה,
איזה מן נשלטת רוצה להיות עם גבר אחר,
איזה אדון הוא אם הוא מאשר לי,
לא מצליחה להתנתק ממנו,
לא רוצה לוותר עליו אבל גם לא רוצה לוותר עלי,
מפחדת מהבחירה,
מפחדת שזה יכאב,
מפחדת שאני אפסיד אותו,
מפחדת שאני מפסידה את העולם,
לא מצליחה להחליט מה אני רוצה יותר,
למה אני זקוקה יותר,
להיות נשלטת או להיות חופשיה.
הוא מעצבן אותי,
כשהוא כועס המבט שלו הופך להיות קר, מרוחק, מנותק
ואני הרי לבה מבעבעת לא רגועה,
תריב איתי, תכאיב לי, תאהב אותי, תזיין אותי,
רק אל תשתוק איתי עם המבט הזה,
או בלי מבט בכלל,
אז אמרתי שאני הולכת,
והוא ידע,
ידע שאם אני הולכת
כנראה שלא אחזור,
אז הוא הרים את הקול ואני עניתי לו,
עם הישירות והחוצפה הרגילה שלי,
ואיכשהו שנינו ידענו,
שאני לא יכולה ללכת,
בשניה משהו בו התרכך,
בואי אלי,
סימן עם היד את המקום שלי לצידו,
נשארתי,
אני אוהבת את המקום שלי.
אנחנו לא קשורים,
הוא שולט ואני נשלטת אבל אנחנו לא קשורים.
הוא יום ואני לילה, אני שחור והוא לבן,
הוא שכלתני ואני איפמולסבית,
אני מזרח והוא מערב,
אצלו הכל מסודר, מדוייק, מתוכנן,
אצלי הכל פרא, מבולגן, מהיר, צבעוני,
אני אש הוא מים,
כל הסימנים מראים שלא, זה לא קשור,
זה לא מתאים,
אבל השליטה שלו מחלחלת אלי,
לאט לאט, אני מתמסרת כל פעם עוד ועוד,
הוא מותח לי את הגבולות, מאתגר אותי,
ואני מאתגרת אותו, מתחצפת, מעצבנת, מתמרדת,
הוא מכיל את זה והוא מכיל אותי,
הוא רואה אותי ואני רואה רואה אותו,
אנחנו לא קשורים,
אבל לא מצליחים להתיר את הקשר.
