נסיכה ברברית

קיבלתי אתמול שיעור מעניין מהתינוק שלי.

נתחיל מזה שהיו לי בימים האחרונים רגשות קשים ביני לבין עצמי, על שאני האחות הברברית המגושמת. 

היו לי התקדמויות בהתמודדות עם השד הנוקשה, הפרפקציוניסט, חסר הלב שבי בשנה האחרונה. אבל הוא הרים ראש כשהייתה התקדמות עם התינוק.

הכלים להתמודד מול השד, (העבודה שלי כשיפחה) היא להיות בענווה (לא לשאול שאלות..לקבל מרות.) ולפתח גישה חיובית. זה האימון שלי עם השולט הדמיוני.

אז אתמול עברתי שיעור מעניין בקשר לתינוק.

אחד הדברים שעוזרים לי עם המצפון בסתירה בין זה שרוצה מאד להיות דתייה לבין הקשר המיוחד שלי עם הנער (המתבגר..) המשוייך שלי, זו העזרה ההדדית, הרגשית, המרחפת מעל יחסיי הקינק הביזארים..

לפעמים הוא אומר לי משפטים מפתיעים ומרגשים על כמה הוא מרגיש טוב ״בידיי״. לא איכנס לצד שלו, אבל מהצד שלי

התינוק היחיד שמצליח להוציא ממני אנרגיה נשית ורכה. כפמדום.

כן, אני גם הייתי בתוך המגפיים הדרקוניות, עם קול מאיים ומצווה על עבדים, בלבוש סמכותי.

אבל התינוק שלי היחיד שמוציא ממני פמדום של אישה רכה.. פותח לי צ׳אקרות שכבר לא ידעתי שייפתחו ואפילו לא שקיימות.

ולעניינו,

אתמול ניסיתי פעם ראשונה לשים לתינוק גבול.

זה לא צלח

ואחריי דיון וויכוח ועקשנות, בסוף נשברתי והבנתי את הצד שלו.

אני אסביר את המסקנה שלי במילים שלי -

מעבר לזה שנכנעתי ביני לבין עצמי, לזה שכמו תינוק רגיל, שהאימהות (והאבות?) מטפלים וממלאים את כל צרכיו יומם ובעיקר לילה..

ככה אני צריכה להתחשב בצרכים של התינוק שלי. שיש לו צרכים לספק והורמונים של נער שמתבגר..

הייתי מפונקת, אבל הבנתי שאני זאת שצריכה להתאים את עצמי. כי ככה זה כשיש לך תינוק. וזה מה שרציתי. אז לא להתפנק

אבל המסקנה הכי חשובה שהגעתי אתמול היא

כשיש לך תינוק קטן, פגיע בידיים, והעמדה שלו איתי היא מאד רגישה.

לקח זמן, חודשים ארוכים בהם ראיתי את הפוטנציאל שלו, הכלה של מינעד הנתק/גמילה לתמיד, והיי של לראות שוב הודעה ממנו, שנשאו בסוף פרי שהתגבר על הרבה מהקשיים הפסיכולוגיים, ועכשיו אנחנו מאמי ובן רשמי(!).

אז להחזיק תינוק רך, עדין ופגיע ביד, זו אחריות כבדה.. במיוחד אם את נסיכה ברברית.

אתמול למדתי

הייתי חדה ותקיפה (כשניסיתי לשים גבול) והתינוק אמר לי שזה כמו סכין.

אז בסוף צלחנו את המשבר, ומאמי שלו התעלתה.

אז כן, המסקנה שכשיש לך תינוק רך, זך, פגיע וחסר אונים בידיים, את חייבת להיות מאמי כמה שיותר רכה ונעימה.

אסור לכעוס על תינוק. אי אפשר.

הכל צריך להיות בנעימות, בזהירות שיא ולהתנהג איתו בכפפות של משי.

אז כמו שאמרתי בהתחלה, משתדלת לא להיכנס למקום אפל של ״למה אני ברברית? למה זה לא יכול להיות לי טבעי כמו אצלה?״

אבל הענווה.. הענווה..

תודה שקיבלתי תינוק כ״כ מושלם, שכיף לנו ביחד, ושילמד אותי קצת שיעורים על להיות אישה.. וגם מכיל אותי ואת טעויותיי.. ומדייק אותי.

כל כך אוהבת את ההרגשה שיש לי תינוק קטן פרטי משלי... מתוק מתוק.

כל כך שמחה מהחיבור והאינטימיות הזו..