יש ימים שאני כל כולי שאלה.
בלי סימן שאלה,
פשוט שאלה שמהלכת בעולם.
איך מחזיקים כל כך הרבה תנועה, עומק, כאב, אינטואיציה
ועדיין מתפקדים?
מתלבשים, מחייכים, עונים להודעות?
להיות אישה בעולם הזה זה כמו לנשום מתחת למים ולגרום לזה להיראות קל.
גברים חושבים שלהחזיק מרחב זה לפקד.
אבל בעיניי,
אנרגיה גברית אמיתית לא עושה רעש.
היא לא מנסה להוביל.
היא פשוט נוכחת.
היא עומדת.
שורשית.
מאפשרת לי להתפזר, להתכווץ ולהתרחב
בלי אשמה על האותנטיות שלי.
מאפשרת לי להשתנות בלי להצטדק, להיות בדיוק מה שאני
בלי לשלם על זה מחיר.
מי שחושב שהוא צריך ״לכבוש״ אותי,
לא הבין כלום.
אני לא מחפשת מי שישתלט עליי או מי שיתרפס מולי.
אני מחפשת את זה שיכול להכיל אותי.
בלי להיבהל.
בלי לנסות לתקן.
ומן הסתם בלי לברוח.
מי שמפחד מהאש
יישרף.
מי שלא
יכול לרקוד איתה.
ולפעמים, כשמישהו עומד מולי ולא נבהל,
אני נושמת עמוק,
ורק אז נזכרת
שגם לי מותר לנוח.