זיכרונות ישנים - חוויות חדשות

יום הזיכרון בפתח אבל כבר מיום השואה המועקה והכאב מלווים את כל המדינה כמו עננה שחורה,

ביום הזה אנחנו צריכים לזכור,כאילו שנותנים לנו לרגע לשכוח ויש גם ציווי - במותם ציוו לנו חיים.

אז יש זיכרון ויש ציווי.

אנחנו חיים במדינה מוטרפת מכאב, מדינה שנמצאת בפוסט טראומה מתמשך, מדינה שהאויבים שלה לא נותנים לה להתאבל.

ביום הזה אנחנו צריכים גם להוקיר, להוקיר את הגבורה העל אנושית שאנשים מפגינים, אם בהתמודדות עם סיטואציות שבמקומות אחרים בעולם ראו רק בסרטים, אם זו הגבורה של אותם אנשים שיצאו עם אקדחים בלבד ונלחמו עד הכדור האחרון והצילו רבים.

או האמהות והאבות שהילדים שלהם, נמצאים כרגע בחזית במלחמה הבלתי נגמרת הזו שאנחנו מקווים שתביא מזור לפצע שנפער בתוכנו.

אז יש לנו זיכרון, יש לנו ציווי ויש לנו הוקרה.

אבל זו לא המלחמה הראשונה וכנראה לא האחרונה של מדינת ישראל, המלחמה והזוועות האלו קרובים אלינו יותר כי הם התרחשו בימי חיינו.

"משפחת האבל" מונה כבר למעלה מ25 אלף חיילים שנרצחו, ונפגעי פעולות איבה.

קחו את כל הקרובים שלהם שמסתובבים עם הצלקת בלב ותגיעו למספר גבוה בהרבה.

ובתוך כל הכאב הזה, הלבבות שותתי הדם שמסתובבים פה במדינה ומתפקדים בדרך פלאית, אנחנו מקבלים תזכורת תמידית עד כמה אין לנו מקום אחר להיות בו, 

2024 ורמת האנטישמיות בעולם נמצאת באותה רמה כמו לפני מלחמת העולם השניה.

זה מפחיד אבל יש לנו זיכרון ויש לנו הוקרה ויש לנו ציווי.

הדברים ישתפרו, הכאב יתעמעם, ואנחנו נחזור שוב לשכחה המתוקה.

פעם בשנה ניתן שיזכירו לנו, נכאב, נבכה ועד הפעם הזו,

אנחנו נחיה.

אנחנו נחגוג, אנחנו נזדיין, אנחנו נבזבז, אנחנו נצחק ונשתה.

כי במותם, הם ציוו לנו חיים.