זיכרונות ישנים - חוויות חדשות

"עכשיו הגיע הזמן לעונש שלך" אמרה, 

לאחר שסיימו את ארוחת הצהריים שהוא הכין,

הכלים פונו ונשטפו.

הוא הסתכל עליה בהפתעה ופלט "איזה עונש? על מה?"

ניכר היה שהוא לחוץ ומיתמם בתקווה שזה יעזור, אבל זה אף פעם לא עזר איתה, היא הייתה בעלת זיכרון מעולה ונחישות מפחידה.

"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדברת" ענתה בשלווה בעודה מציתה את הסיגריה.

היא הסתכלה בו במבט בוחן והמתינה רגע להכרה לחלחל בו.

"תתפשט, תביא את החבלים ותחזור לסלון"

בשלב הזה, הוא החליט שהאסטרטגיה הטובה תהיה לציית ולקוות לטוב.

הוא ניגש לחדר, הסיר את בגדיו וקיפל אותם בערמה מסודרת, היא לא אהבה שהוא זורק אותם ככה וכרגע העדיף לא להוסיף חטאים לרשימה.

הוא חזר לחדר ערום, עם החבל בידיו. מבטו מושפל וניכר שחרדה הציפה אותו.

היא אותתה לו להישכב על שולחן האוכל, בצורת ר', וקשרה את ידיו ורגליו לשולחן הכבד.

הוא הניח לחי על העץ הקר, וישבנו התנוסס באוויר, מצפה לבאות.

הוא ראה בזוית העין שהיא מביאה חפצים שונים ושמע אותה מסדרת אותם בצד לשימוש נגיש.

המכה הראשונה שקיבל טלטלה אותו, הוא הרגיש את העוצמה בידיה הנראות עדינות, מעיפות אותו ומצמידות אותו לשולחן הקר בכל חבטה.

היא החלה מגבירה את הקצב, כל פעם היד נוחתת על פלח אחר, נראה שזה נמשך נצח.

הוא הרגיש צריבה עזה ונשך את שפתיו בכח שלא לצרוח.

אבל הוא הצליח להשתלט על עצמו וכמעט והתרגל לשריפה העזה, על אף שהמכות החוזרות על האיבר המוכה החלו לכאוב כאב עמוק יותר מרק העור המאדים.

לבסוף היא הפסיקה.

הוא נאנח בהקלה על אף שידע שזה עוד לא נגמר.

היא ליטפה את הישבנים האדומים והכואבים שלו, המגע של ידה נתן לו נחמה ונראה כי חזר לנשום מתברר שעד כמהע עצר את נשימתו.

לפתע חש כאב חד מלווה בשריקה, חגורת העור נחתה בכח על ישבנו והוא לא הצליח להתאפק ופלט צעקה כאובה.

היא המשיכה בלי מילים, משאירה אותו לחשוב כיצד הביא את עצמו לסיטואציה הזו.

הוא חשב שלא יוכל יותר לשאת עוד מכה אחת, ואז כמו הרגישה היא הפסיקה.

היא שוב ליטפה אותו, גם בישבן וגם בראש.

התכופפה לאוזנו ושאלה אם הוא בסדר,

הוא הנהן בגבורה כן. למרות שהיה הכל חוץ מבסדר.

היא הראתה לו את הקיין ואמרה לו שהוא יקבל 15 הצלפות ממנו ואז היא תשחרר אותו.

בזמן שהוא יקבל את ההצלפות הוא לא צריך לספור, 

אלא בכל הצלפה היא רוצה לשמוע הסבר, התנצלות, צורת שיפור עתידית שתמנע ממנו להגיע לשולחן הזה שוב.

ואכן כל הצלפה הוא פלט בקול חנוק, גם מכאב וגם מניסיון לעצור את הדמעות, כיצד ישפר את דרכיו ועד כמה הוא מבין את טעותו.

כשסיימה, שחררה אותו.

חיבקה אותו לרגע ארוך, הורתה לו להניח את הידיים מאחוריי הצוואר ולעמוד עם הפנים לקיר.

אסור לו לגעת בישבן הצורב שלו בשום מקרה ועליו להרהר.

כשחזרה אחרי 10 דק', הובילה אותו למיטה, 

השכיבה אותו על גבו, ביקש ממנו לתפוס את רגליו, כל רגל ביד והתמקמה בין רגליו המפוסקות.

היא הניחה יד על צווארו כשהיא חונקת אותו, והיד השניה נתנה מכות קלות לביצים ולזין שלו.

חוסר האוויר, הכאב בבית החלציים, הכאב מההצלפות הקודמות והתנוחה המשפילה.

שחררו את הדמעות שעצר וכעת הוא התייפח.

ממלמל התנצלויות ומילות אהבה לאישה המדהימה שגרמה לו לכאב כזה גדול.

היא הפסיקה להכות אותו, ומשכה אותו אליה, עוטפת אותו בחיבוק ומכוונת אותו לפטמות שלה,

כמו תינוק הוא החל למצוץ אותן בהתלהבות ונראה שנרגע.

היא הורידה אותו נמוך יותר, כשהוא מרטיב את הכוס שלה בדמעות ויחד עם המיצים שלה הכל מתערבב, 

הוא ירד לה בהתלהבות ששמורה רק לאדם שנואש לרצות בצורה ממש פיזית.

הוא שתה, ליקק, מצץ כאילו חייו תלויים בזה.

היא גמרה כמה פעמים, עד שמשכה אותו אליה. הם נרדמו חבוקים.

בבוקר היא מרחה לו משחה והוא חיבק אותה והודה לה, גם על העונש, גם על ההתפרקות שכל כך היה צריך.

היא חייכה אליו באהבה ושאלה בטון מחנך " ומה המסקנה מכל האירוע?"

הוא הסתכל עליה וחייך חזרה וענה בטון מעט מבויש

"לא להשאיר כלים בכיור לפני שהולכים לישון."