הצורך להיאחז במוכר ובידוע בעיקר בזוגיות מעסיק אותי לאחרונה,
אני אתחיל בסיפור שקרה לי שבדיעבד היה אנלוגיה מדהימה למערכת היחסים שסיימתי או לשאלה מדוע לא הסתיימה קודם.
פעם הייתה לי שברולט אבאו, אדומה, יפה, עם מושבי עור לבנים ונוחים וידית להניח עליה את היד.
כל רמזור שאלו אותי אם אני מוכרת, וסירבתי בנימוס.
הבעיה שלאוטו הייתה "מחלה" שהשמן והמים מתערבבים ויוצרים מעין בוץ.
מצאתי את עצמי במוסך בלי הפסקה, אין חלק במערכת הקירור שלא החלפתי, כל פעם צינור אחר התפוצץ.
בעל המוסך היה רואה אותי מגיעה וצועק עליי "את עדיין עם הזבל הזה?!" "תעיפי אותו כבר!!"
אבל הייתי כבר כל כך מושקעת גם כלכלית וגם בהגנה על המכונית כשכולם אמרו לי את אותם הדברים שלא יכולתי לשחרר.
בסוף כשהשמן גם התחיל לטפטף והתחילה בעיה בגיר, מכרתי אותה במחיר נמוך בלית ברירה.
דן אריאלי (שאני יודעת שמוטל בספק עקב זיופים בימים אלו) הגדיר את זה במודל חיזוי אושר- שילוב של שלוש הטיות בקבלת החלטות:
אפקט הבעלות – אנחנו נוטים להשתמש במצב הנוכחי שלנו כנקודת התייחסות, ולהתמקד רק במה שנפסיד אם נשנה את מצבנו. אנחנו מתמקדים יותר בדברים שנאלץ לוותר עליהם, ולא מתייחסים מספיק לדברים שנרוויח מהם אילו נשנה את המצב הנוכחי.
הטיית הסטטוס קוו – בעינינו, החלטות תמיד קשורות בשינוי, למשל לעבור דירה, אבל אנחנו לא חושבים שלהישאר באותה הדירה היא גם כן החלטה. בגלל שבעינינו להישאר בדירה זו לא החלטה – אנחנו מעדיפים לשמור על הסטטוס קוו מאשר לעשות לקבל החלטות ולבצע שינויים.
הפחד מפני שינויים – כשאנחנו ניצבים מול החלטה שנראית בלתי הפיכה, החששות שלנו הופכות לקבועות וגורמות לנו לראות את ההחלטה כגורלית ומפחידה יותר, וככזו שאנחנו עלולים להתחרט עליה.
במחשבה לאחור, ובהקבלה לכך שלדעתי הקשר היה צריך להסתיים לפחות שנתיים-שלוש לפני הזמן בו באמת נגמר..
מרגיש לי שיש הרבה דברים בגו, עכשיו כשהמודעות קיימת צריך להימנע מלחזור על זה בעתיד.
