זיכרונות ישנים - חוויות חדשות

יש לי מן מנגנון כזה, שדקה לפני שאני קורסת מעומס נפשי, פיזי או השילוב המדהים של שניהם, כשאני מרגישה שהגוף שלי נחלש, אני לוקחת צעד אחורה מהחיים.

אני מתכנסת בתוך עצמי, ממעטת קשר עם העולם החיצון, אוכלת שטויות ובורחת לטלויזיה, לטלפון, רוכשת דברים אונליין ולפעמים זה לוקח לי מספר ימים.

אני לא מגיעה לעבודה, לא עונה לטלפונים ומשתבללת.

אחרי זה אני מתחילה להתרומם, מתחילה לטפח את עצמי, מבשלת לעצמי דברים בריאים, עושה ספורט ויוצאת לעולם נקייה יותר.

בזמן הזה בדרך כלל אני עושה לעצמי סשן פסיכולוגי חברה שלי טוענת שאין צורך שאשלם לפסיכולוג כי אני

"תנור שמנקה את עצמו" וחבל על הכסף.

אני כותבת את המחשבות שלי במחברת, מדברת לעצמי בקול, מתעמתת עם עצמי ומגיעה תמיד למסקנה שהזמן להתפלש נגמר, שישנן פרופורציות שהתעלמתי מקיומן והדברים לא נוראיים ובלתי אפשריים כמו שחשבתי. זה תמיד מוקצב, אני מרשה לעצמי לשחרר  מבלי לאבד את עצמי בתוך זה.

אני תוהה האם זה מאפיין של חוזק או של חולשה, או אולי בעצם של שליטה ולא במובן המיני.

שניה לפני ההתפרקות אני נסוגה, אוספת את עצמי וחוזרת בכל הכח.

אולי זה בכלל שימור עצמי.

עברתי מספר גלגולים מאז שקיבלתי החלטה לסיים מערכת יחסים של 11 שנים, מאז שנפרדתי מהעתיד שהתלווה אליה, מהמציאות שחשבתי שאליה אני שייכת ועברתי למציאות חלופית עם דרכים חדשות וצמתים חדשים.

בהתחלה התביישתי שהתעוררתי מאוחר, שהתקדמתי כל כך ואפילו עשיתי מסיבת נישואין אזרחית שניה לפני שהבנתי שזו לא הדרך שלי.

אחר כך יצאתי לעולם רעבה, אין לי מילה אחרת.

רעבה לאינטראקציה, רעבה לסקס, רעבה לבדסמ, רעבה ורק מחפשת לשבוע מהצום שהייתי בו.

עם הזמן, הרעב נרגע והתחלתי לחפש בני זוג פוטנציאליים, התאכזבתי לא מעט מההיצע, מחוסר הפניות הרגשית של האנשים שיצאתי איתם ועם סטנדרטים שלא הסכמתי לחיות איתם, כי אמון הפך מרכזי יותר.

ואז התחלתי לתהות, האם חוסר הפניות הריגשית הייתה שלהם או שלי?

החלטתי על התנזרות, התרחקות, התמקדות בעצמי.

ואז התחילו בעיות בריאותיות שלי ושל בני משפחה אחרים, מוות של בת משפחה קרובה וזאת יחד עם המציאות שכולנו חיים בה שהיא גם ככה מורכבת.

התחיל לי לחץ, פיזי, נפשי שגרם לי לרצות לסגת, להגן על עצמי, חיי האהבה שלי כבר לא היו במקום מספיק גבוה ברמת החשיבות עכשיו.

כשהגחתי החוצה, ראיתי שהעולם עדיין יפה, שהכל יהיה בסדר בסוף, שיש לי כל כך הרבה טוב להכיר עליו תודה, ושהשמש עדיין זורחת גם כשאצלי היה מעונן.

מסקנות למי ששרד את החפירה:

1. הבלוג הזה הוא בשבילי ואני מבטאת בו דברים עבורי כדי שבעתיד כשאחזור לקרוא בו אזכור את הדרך.

2. אין פזמון -תרקדו.