ורק מלחשוב על זה בא לי להעלם לאיזה חור ולא לחזור.
השגרה הזאת מעייפת אותי
וההתארגנות בבוקר
והקולגות
ופטפוטי הסרק על המצב שמעייפים אותי מאוד
והתלמידים
וההורים שלהם שכבר עייפו אותי לפני שזה בכלל התחיל
ועוד לא באמת התחילה השגרה האמיתית.
חדי ההבחנה (לא באמת) כבר הבינו (כנראה) ממה אני מרוויחה את פת הלחם שלי
ואם לא אז אזכיר
אני שונאת שקוראים לי המורה, זה תמיד הרגיש לי מאוד זקן. תמיד שנאתי את זה (יש לי שם ואשמח שתשתמשו בו), ותמיד נלחמתי עם תלמידים לקרוא לי בשמי ולא המורה.
אבל כבר התעייפתי, אז הפסקתי להילחם
והבנתי שויתרתי כשאיזה אחד (המעצבנים) ניסה להציק לי וקלט שלא הלך לו (התבאס מאוד אגב)
פעם הייתי מתעצבנת על זה, ועל עוד הרבה דברים אחרים, ממש עצבים מאיצי דופק ווריד במצח
אבל הבנתי שזה לא מקדם אותי, אז הפסקתי
האמת שהתעייפתי להיות המבוגר האחראי תמיד
לראשונה (מזה המון זמן) השתעשעתי ברעיון של להניח את השוט בצד, ולתת לתלמיד האהוב עליי את האפשרות לעשות כרצונו. מורה טוב יודע לשחרר כשצריך
