האור באפלה

כולנו מתמודדים עם פחדים שונים בחיים,

אצלי הפחד העמוק ביותר הוא לאבד את האנשים שאני אוהבת.

הוא תמיד היה טמון בי אך התעצם עם פרוץ המלחמה

והפך לתחושה קבועה, כמעט בלתי נמנעת.

הפחד לאבד מופיע ברגעים לא צפויים - בשיחות טלפון שקטות מדי, בהמתנה להודעה שמאחרת להגיע ואפילו ברגעים בהם אני מוצפת באושר ושמחה.

מתוך חרדת האובדן מתעוררת אצלי גם תחושת משמעות.

הפחד לאבד אנשים אהובים מזכיר לי כמה הם חשובים עבורי, מגביר את ההבנה שהזמן איתם הוא מתנה, משהו שהוא לא מובן מאליו, משהו שאני צריכה להודות עליו. 

הוא מלמד אותי להעריך יותר את הרגעים הפשוטים - את ארוחת הערב המשפחתית, את השיר החרוש שניגנו עבורי בגיטרה, את השיחות הקטנות בסוף היום, בדיחות קרש שנאמרו בפעם ה-200 ואת החיבוק המהיר שמסיים כל ויכוח. 

אולי החרדה היא סוג של מורה, כזו שמזכירה לי לחיות את הרגע ולהעריך את מה שיש.

במהלך השירות למדתי שהמענה לחרדה הזו לא נמצא רק בטכניקות הרגעה כמו מדיטציה או שיחות עם אנשים.

את המענה אני מקבלת דווקא מחיפוש אחר משמעות.

יש כוח בידיעה שאני עושה משהו גדול יותר מעצמי. 

המשמעות הופכת את הפחד שלי למשהו קצת יותר נסבל.

פחד שהיה משתק הופך אט אט לכוח מניע.

אני צריכה לזכור שהחיים תמיד יהיו מלאים בחוסר ודאות,

אי אפשר לשלוט על הכל וכנראה שתמיד נצטרך להתמודד עם הפחדים שלנו.

הבשורה הטובה היא שכנראה אפשר ללמוד לחיות איתם, להפוך אותם לחלק מההבנה שלנו לגבי מה שחשוב לנו באמת.

אנשים אומרים שהפחד לאבד הוא תזכורת לכך שיש לנו מה להפסיד.

כנראה שזה נכון.

בתקווה לימים טובים יותר,

אני.