יש משהו בפלרטוט טוב כזה שלא דורש יותר מדי מילים,
אבל מצליח לשאוב אותך פנימה,
משאיר טעם של עוד,
כמו שוקולד שנמס לאט מדי על הלשון.
פלרטטנו.
במשפט זרוק לכאורה שהתחזה לתום,
אבל ידע בדיוק איפה לפגוע.
במבט שהתעכב שנייה אחת יותר מדי,
והדליק בי מחשבות שלא הייתה לי כוונה לחשוב.
בנגיעה שלא קרתה באמת,
אבל אני עדיין מרגישה אותה איפשהו בגב התחתון.
הרי פלרטוט טוב הוא לא על ה”כן” ולא על ה”לא”.
הוא על מה שבין לבין.
על הרטט הקטן שמבעבע מתחת לפני השטח,
כמו הבטחה שאולי תתגשם,
או אולי תישאר תלויה באוויר,
כי מי אמר שצריך לסיים כל משחק?
אנחנו לא בונים פה מערכות יחסים ולא סוגרים חוזים.
אנחנו מסתדרים עם הסאב-טקסט,
לוחשים בין השורות דברים שאף אחד לא צריך להגיד בקול רם.
זה לא סתם פינג פונג,
זה טניס לוהט של מילים ורמיזות,
כזה שהכדור בו אף פעם לא נוחת באמת.
אז פלרטטנו.
ומה עכשיו?
עכשיו נשאר קצת באוויר,
כמו גיץ של אש לפני שהוא הופך ללהבה.
אולי זה ייעלם עם הרוח,
ואולי… נשחק בו קצת, ונראה מי נשרף ראשון.