ביום יום שלי, אני בין היתר ציידת ראשים.
אני זו שמאתרת, מכוונת ומחברת.
אינטואיציה, כלים וניסיון אישי ומקצועי גרמו לי להאמין שאני יודעת לזהות אנשים, בעיקר את הכוונות והאופי שלהם.
אבל לפעמים, דווקא הביטחון הזה הוא שמטשטש את קו ההגנה.
בלי לשים לב, מצאתי את עצמי משחקת במשחק שלא אני בחרתי בו.
זה התחיל לאט, כמעט בלי כוונה, עד שגיליתי שאני כבר לא הציידת אלא המטרה.
מישהו הצליח לחדור את כל המגננות שלי, להפעיל עליי קסם שהיה גדול מכדי להתעלם ממנו.
מישהו ששיחק את המשחק מספיק טוב כדי להוביל אותי לאן שרצה, בזמן שחשבתי שאני זו שמחזיקה את המושכות.
זו תחושת כישלון שקטה, לא דרמטית, כזו שאת מרגישה רק כשאת מתעוררת ומבינה איך נסחפת.
איך, למרות כל הניסיון וההבנה שלך באנשים, פיספסת את הסימנים.
איך הלב, או אולי האגו, נתנו למישהו אחר לתפוס מקום שלא היה אמור להיות שלו.
אבל בתוך כל זה, יש גם למידה.
כי גם ציידים מנוסים יכולים לטעות בזיהוי, לתת אמון במי שלא הרוויח אותו.
וזו תזכורת חשובה עבורי.
להיות ציידת זו לא רק מיומנות של איתור וניהול, אלא גם היכולת לשים לב מתי המשחק משתנה ולהפסיק אותו בזמן.
אני לוקחת את החוויה הזו איתי.
לא מתוך חרטה חלילה,
אלא מתוך הבנה עמוקה יותר של עצמי ושל מה שאני שווה.
כי ציידת אמיתית יודעת שגם כשהיא ניצודה,
היא יכולה לשוב ולשלוט, ללמוד, ולעצב את הכללים מחדש.
*לא מהיום ולא במקרה.
