Highway to hell

פרידה מאדם שאני מכירה היטב,

וכמעט לא מכירה כלל,

לא אמורה להשאיר בי סימן כל כך עמוק.

אבל הוא לא סתם “מישהו”.

הוא רגע של שקט בתוך הרעש,

תחושת חיבור שאין לה הסבר.

מרגיש כמו בית חם, ירח מאיר, שמש זורחת,

גם אם מעולם לא פרשתי את כל כולי בתוכו.

משהו בו נכון כל כך, חם ומוכר, החצי המשלים,

כאילו נשמותינו הכירו זה את זו לפני שגופינו נפגשו.

ואולי זו הסיבה שאני לא מרגישה שלמה,

כי הקשר הזה, עם כל הקצר שבו,

הוא מעבר למילים או לזמן.

כשאני מנסה להניח את התחושות בצד,

הן מתעקשות, לא מוכנות לעזוב.

אולי זו רק הפסקה, עיקול קטן בדרך.

ואולי זה באמת הסוף.

אבל לא משנה מה,

הוא תמיד נשאר איתי.

בשירים, עמוק בלב,

בתקווה,

ואולי גם בתפילה שיום אחד..

נתממש.

*לא מהיום ולא במקרה.