יש מקומות בלב שהם כמו מרחב ביניים,
לא אור, לא חושך, רק דמדומים מעורפלים.
שם אני עומדת עכשיו.
הוא הרי מושלם על הנייר,
אבל דפים נשרפים בקלות,
והמציאות תמיד מורכבת יותר.
החיבור בינינו הוא כמו היקום,
אינסופי.
אין בו עבר, הווה ועתיד,
הכל קיים בו בעת ובעונה אחת.
רגעים מתערבבים זה בזה,
זכרונות שלא קרו עדיין שזורים בחלומות של מה שאולי יהיה.
המילים שלנו נעות בין גלקסיות,
מוארות ומאירות כמו שבילי אור,
והתחושות משתרעות לכל כיוון.
אנחנו משלימים זה את זו,
כמו חלקים בפאזל שנשכחו בקופסאות שונות.
אבל הבית הזה נבנה על אדמה רועדת,
והערכים שלי, הארורים והטהורים,
הם כמו קירות תומכים שמזכירים לי שוב ושוב שאם אכנס, ייתכן והכל יתמוטט.
אני כבר מרגישה את הניצוצות.
רגש שמתעורר לאט,
מנסה לפרוץ דרך חרכי הסדק שהותרתי פתוח.
מישהו לעזאזל יודע איך מנתקים את הנפש כשהיא מצאה מראה שמשקפת לה את עצמה?
וכך אני נתקעת, תלויה באוויר.
לא פה – כי המוסר שלי לא מאפשר לי לקחת צעד קדימה.
לא שם – כי הלב מושך אותי אליו בכוח בלתי מוסבר.
אני מודעת.
הקשר הזה עלול לעכב אותי,
לעטוף אותי בערפל שיטשטש את הדרך שלי קדימה.
אבל אני גם לא מצליחה להרפות,
אולי אפילו לא רוצה להרפות,
כי המחשבה עליו ממלאת אותי בתחושת חיות,
כזו שאני לא זוכרת מתי הרגשתי בעבר.
במרחב הזה,
בין המותר לאסור,
בין האסור לרצוי,
אני מוצאת את עצמי נלחמת.
בין הערכים שלי לרגשות שלי,
בין מה שנכון למה שמפתה.
אולי בסוף אמצא את הדרך לצאת מהלימבו הזה,
אבל בינתיים,
אני לא פה ולא שם.
*לא מהיום ולא במקרה.