יש משהו כמעט ארוטי במילה ‘להיבנות׳
לא מתוך פרובוקציה, אלא מתוך התמסרות.
לחשוף את עצמי לגמרי,
לנתח את השברים שלי כמו פסיפס מפורק,
ואז להתחיל להניח אותם מחדש, בזהירות.
לא מתוך ניסיון להחזיר את המוכר,
אלא כדי ליצור משהו אחר, מדויק יותר, עוצמתי יותר.
לבנות את עצמי מחדש זו הבחירה לעמוד עירומה מול עצמי.
מול הפחדים, מול הכשלונות, מול החלומות שלא מומשו.
זו ההבנה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה,
זה קצת כמו ללמוד לגעת בעצמי מחדש,
פיזית, רגשית ומנטלית.
ההתפתחות היא מסע שאין בו סוף.
בכל יום אני מוצאת תשוקה חדשה,
לקרוא, להבין, לאהוב, ללמוד על הגוף שלי, על הרצונות שלי.
פעם חשבתי שהמפתח הוא לדעת מה אני רוצה,
אבל היום אני מבינה שהכוח האמיתי טמון בחקירה,
לחקור את מה שעוד לא גיליתי שאני רוצה.
יש ביכולת הזו לבנות את עצמי מחדש אלמנט של פיתוי.
הפיתוי לא להישאר סטטית.
הפיתוי לא להיכנע להגדרות שהעולם או אנשים אחרים שמו לי.
זה להיות התלמידה הכי טובה של החיים,
אבל גם המורה הכי קפדנית של עצמי.
לדעת מתי לדחוף קדימה ומתי לעצור וליהנות מהרגע.
כי בסופו של דבר,
לבנות את עצמי מחדש זה לא רק למצוא את השלם שבי.
זה גם לחגוג את מה שעוד חסר.
אז אולי אני רק פסיפס שממשיך להשתנות,
אבל אני גם הסיפור שמחבר את כל החלקים יחד.
ואני זו שמחליטה איך הוא ייראה.