שיחת טלפון קצרה.
הוא לא ניסה להרשים, אפילו לא התאמץ.
אבל הקול שלו… אלוהים, הקול שלו.
עמוק, כזה שיודע בדיוק איך לגעת בי בלי לגעת בכלל.
כל מילה פילחה אותי, חדרה עמוק יותר ויותר,
עד שלא נשאר ממני כלום מלבד הגוף שמגיב אליו.
הוא דיבר לאט, בטון שמאלץ להקשיב,
וכל מילה נצמדה לי לעור.
זה לא רק מה שהוא אמר,
זו הדרך שבה הוא אמר את זה.
בטוח בעצמו, עוצר לשנייה בכוונה,
נותן לי להרגיש את החסר,
ואז ממשיך.. חד, מדויק, בלי פספוסים.
הראש שלי עובד שעות נוספות,
הדמיון פורץ גבולות,
והגוף… כבר לא בשליטתי.
התגעגעתי אליו, כל כך.
יותר ממה שאפילו הודיתי בפני עצמי.
והשיחה הזו? הזכירה לי למה.
איך הגוף שלי מגיב, בלי שום שליטה, רק מהמילים שלו.
אולי זה הכוח שלו עליי.
אולי זה הכוח שאני נותנת לו.
אבל אני לא מתחרטת.
לא על המילים, לא על החיוך,
ובטח שלא על הרעידות בגוף שנשארו איתי הרבה אחרי שניתקנו.
אוח.
רק שיחת טלפון אחת, אבל פאק, איזו השפעה.
