פוסעת פנימה.
צופה, בוחנת.
שולחת מבטים במקום ידיים,
מדי פעם מחייכת,
נושכת מעט את השפה התחתונה.
נוטפת,
נוטפת ממש.
הולכת וחוזרת.
המוזיקה משתיקה את נקישות נעלי העקב.
אני רואה אותך.
המבט שלנו מצטלב לרגע אחד שאי אפשר להתעלם ממנו.
אני לא ניגשת.
זו לא הססנות, זו בחירה.
רגע קטן של המתנה שיש בו כוח,
שיש בו הבטחה.
כל צעד שלי, הוא קריאה אילמת שתשבור את המרחק.
אתה מרגיש את זה, אני יודעת.
המקום מתכווץ סביבנו,
האוויר נהיה כבד יותר,
רווי במתח שתלוי בין הרצון לגשת לבין המשחק הזה שאני מתעקשת לשחק.
ואז..
״נעים מאוד, זוהר״ הושטת את ידך לכיווני.
אני עוצרת לרגע, נותנת למבט שלי לנחות על היד שלך.
“נעים מאוד” אני עונה בקול רך, מעורפל.
מגישה את ידי באיטיות.
“את תמיד לוקחת את הזמן שלך ככה?”
“ולמה זה מפריע לך?” אני מנסה להשיב,
אבל הנשימה שלי כבר כבדה יותר,
כאילו רק העמידה לידך משנה את הכללים.
“זה לא מפריע,” אמרת מחויך, “אבל זה מבזבז זמן יקר שיכולתי לנצל אחרת״.
אני כמעט עונה, אבל אתה לא נותן לי.
במקום, האצבעות שלך מחזיקות ביד שלי,
לאט אבל מספיק חזק כדי שאדע בדיוק מי מוביל כאן.
“ככה זה ייראה כל פעם שאני אצטרך להמתין?”
אתה שואל, עיניך לא מרפות ממני לרגע.
בדיוק כמו שאני אוהבת.
“זה תלוי״ השבתי, הפעם בקול כמעט מתגרה.
“תלוי בי, לא בך” אתה חותך את המתח,
ומוסיף בלחישה קרובה לאוזן ״וכדאי שתזכרי את זה״.
רטובה, בוערת, נשיקה סוערת.
האצבעות שלך מלטפות את קו הלסת שלי,
עוצרות אותי מלזוז, מרפות ואז מתהדקות קלות.
אבל אז, כמו ברק פתאומי, משהו מתעורר בי.
פחד, אולי.
רעד פנימי כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.
המפלצת שבתוכי, שעד עכשיו הייתה כבולה,
פתאום מרגישה חיה.
האם אני מוכנה לתת לה לצאת?
אני בוהה בך, שפתיים שקטות,
מנסה למצוא מילים אבל רק השקט ממלא את החלל בינינו.
״אני…״ אני לוחשת, כמעט לא שומעת את עצמי.
התנתקתי מהאחיזה שלך בעדינות כמעט אגבית,
התנצלתי בקול רועד.
זה היה סוף למשחק שכמעט הוביל למקומות שעוד לא הייתי מוכנה לגלות.
אבל למרות כל מה שלא קרה,
עד היום הרגע הזה חקוק בי,
כמו שיר טוב וקצר מדי שלא עוזב.
