ככה זה, לא?
לפעמים נכנס מישהו לחיים שלנו כמו משב רוח רענן,
מלטף, מרגיע, מכניס אור שלא ידענו שהיה חסר.
לרגעים הוא נראה כל מה שיכולנו לבקש ואפילו יותר.
אנחנו נפתחים, משתחררים, נותנים מקום ונשבים.
ובתוך הקסם הזה, מתחילה לבעבע גם אי וודאות.
אולי הוא היה אמיתי ברגעים האלה.
אולי שנינו היינו.
ואולי זה היה רגע של אשליה.
רגע שבו המציאות נסוגה לטובת סיפור יפהפה,
שאולי נועד להישאר כתוב בדפי הזיכרון
ולא להפוך לסיפור של ממש.
היה שם רגש?
או שהיה זה רק ניסיון נוסף לכבוש?
הוא הותיר שקט צורם ועומס מחשבות שמסרבות להישכח.
אני חושבת עליו, על הרגעים האלה,
על המשמעות שלהם,
על המקום שנתתי לו בלב שלי.
אני תוהה אם גם הוא חושב עליי, עלינו,
על מה שנשאר עכשיו כמו סימן שאלה גדול.
וזה מתסכל.
מתסכל לחשוב שאולי הייתי כלי,
מתסכל לדמיין שהכל היה משחק.
מתסכל לא פחות מהרעיון שאולי זה לא היה.
שאולי הוא הרגיש באמת.
השאלות רצות במעגלים.
האם מה שהיה שם היה אמיתי?
ואם היה, האם זה משנה?
