Highway to hell

בוקר טוב 🤩 

אתה שזור בי.

עמוק מתחת לעור שלי,

בתוך הסדקים הדקים ביותר בעצמות שלי,

בתוך כל מחשבה שמתחילה בראשי ונגמרת בך.

אתה אני, ואני אתה.

בית.

בלב שלי, אתה פעימה נוספת, בלתי נפרדת,

והחזה שלי מספר את סיפורך,

פטמות זקורות, עור מצטמרר, נשימה שמסרבת להתאזן.

איך זה שאתה לא נוגע ובכל זאת כל כך מרעיד?

אתה רץ בתוכי כמו נהר סוער ואין מקום בי שאינך ממלא.

אני זקוקה לך לא כי אני חלשה,

אלא כי איתך אני חזקה יותר.

איתך אני שלמה.

חיכיתי שתבואי תביטי מקרוב
חיכיתי שתביני אני איתך עד הסוף
צללנו בתוך מים נשרפנו מהאש
כמעט הכל עברנו מה עוד נשאר לבקש

זוכרת איך נפגשנו מפורקים על איזה חוף
רצינו רק לגעת רצינו רק להיות
אמת אחת חיינו לא צריך יותר לרדוף
אחרי כל השמים יש אין סוף

כמה שנלחמנו להחזיק ולא ליפול
תראי איך נעלמנו כשנעלמו החלומות
הגשם שהפתיע שטף איתו הכול
ניסינו לא לטבוע נסינו רק טיפה לנשום

זוכרת איך נפגשנו מפורקים על איזה חוף
רצינו רק לגעת רצינו רק להיות
אמת אחת חיינו לא צריך יותר לרדוף
אחרי כל השמים יש אין סוף

חיכיתי שתבואי
תביטי מקרוב
חיכיתי שתביני
יש אין סוף יש אין סוף

זה התחיל מכלום, ממשהו קטן, כמעט חסר משמעות.

אבל עכשיו, בלי שהתכוונתי, כל הגוף שלי פועם,

מתמלא בהתרגשות מכל מחשבה עליו,

מכל שיחה שמסתיימת בחיוך סודי.

האושר שהוא מביא איתו ממלא אותי,

כאילו הוא מאיר פינות שלא ידעתי שקיימות בי.

זה ריגוש אחר,

כזה ששולח אותי לחלום על משהו מעבר לזה שהעזתי לדמיין.

יש בינינו פינה שקטה,

שפה משותפת,

חלומות קטנים שמתגנבים לתוך המחשבות.

לא חשבתי שאמצא כזה חיבור, כזה עומק,

מישהו שמצליח לעורר את כל זה בי.

אבל המצפון שלי לא מניח לרגע.

הוא שם, עוצר אותי, לוחש את כל ההיסוסים,

מזכיר את המחירים שאצטרך לשלם אם אאפשר לעצמי להיסחף.

אני רוצה להשתיק אותו, לתת לעצמי פשוט להרגיש,

להאמין שבאמת יש כאן משהו מיוחד.

כעס מתעורר בי על כל הקולות שמנסים להרתיע,

כל השאלות שמרחפות.

הלב שלי רוצה ללכת עד הסוף,

להאמין שהמצפון אולי ייכנע לי בסוף,

שישחרר אותי להרגיש את כל מה שאני רוצה להרגיש.

בלי מחסומים ובלי רתיעה,

פשוט לתת לעצמי להיות.

כמעט הוא מקום מבלבל.

הוא נמצא במרחק נגיעה, מפתה ומסקרן,

כאילו אומר לי: “אני פה, את רק צריכה להעז קצת יותר”.

אבל הכמעט הזה, שמרגיש כמו אפשרות אינסופית,

יכול גם להיות מלכודת.

מלכודת שמחזיקה אותי בקצה חלום שלא מתממש.

יש משהו ממכר בכמעט.

מבט חטוף לעבר פנטזיה,

דלת שנשארת חצי פתוחה,

כאילו מזמינה להיכנס,

אך לעולם לא מאפשרת לעבור את הסף.

אבל לפעמים, כנראה לרוב, כמעט זה לא מספיק.

הוא אמנם מחייה את הדמיון ומעלה דופק,

אך גם חונק אותי במציאות בלתי מושגת.

ברגע שאתפתה לוותר על מה שמגיע לי,

על מה שיכול להיות אמיתי ושלם,

אני נשארת לכודה במקום שהוא בין לבין -

לא פה ולא שם.

אני בוחרת לשחרר את הכמעט,

מגיע לי יותר טוב ממנו.

אני בוחרת בדרך שמאפשרת לי להיות כנה עם עצמי,

לא מחכה או תלויה במשהו שלא באמת קיים.

אני מאמינה שאם רק אעיז לוותר,

תתגלה בפניי האפשרות למהות אמיתית,

משהו שאפשר לאחוז בו באמת,

מבלי להסתפק במה שקרוב מדי אך תמיד רחוק.

ישנם שדים שחיים בתוכי. שדים שלא נותנים לי מנוח, שלוחשים לי ספקות, מטילים עליי צללים של פחד בכל פעם שאני רוצה להושיט יד לעונג. השדים האלה מתפרצים בעיקר בלילה, הם שוכנים בפינות האפלות של מחשבותיי, מגיחים בכל רגע בו אני מנסה לפרוץ גבולות, להתמסר לתשוקה, לבחור בלחיות את החיים במלואם.

הם לא צועקים, השדים שלי. הם לוחשים בשקט את השאלות שאין לי תשובות עבורן. למה לך לקחת סיכון? למה לך לסכן את הלב שוב? מה אם תיפגעי? מה אם הפעם תישארי מאחור, פצועה ושבורה יותר?

הרגעים בהם אני נכנעת להם מרגישים כמו נחמה עצובה, חיבוק מגונן שמבטיח לי ביטחון בזמן שהוא לוכד אותי במקומי. הכוח שלהם טמון בכך שהם יודעים את כל הפחדים העמוקים ביותר שלי. הם מניחים את הזרעים של הספק במוחי, ואז משקים אותם בזהירות עד שהם הופכים לעצי ענק שמסתירים את האור.

והשאלה שמנקרת בראשי תמיד היא: 

כמה זמן עוד אאפשר להם לשלוט בי?

_{״השדים באים בלילה,
קולעים צמות מהכאב.
זה רק הלב שכואב לך,
אל תדאגי...
זה רק הלב״}

החיים מלאים בפיתויים, קטנים וגדולים, שנכנסים למסלול שלנו כמעט מבלי שנשים לב. לפעמים זה חפץ נוצץ בחלון ראווה, לפעמים זה אדם שמשדר משהו מסתורי שמושך אותנו ולפעמים זה פשוט הרגע שבו אנחנו עומדים בפני בחירה – להיכנע לדחף פנימי או לעמוד בו באומץ ולסרב.

עוד מהסיפור התנ״כי של אדם וחווה, כשעץ הדעת עמד שם בגן העדן, הפיתוי וההתמודדות איתו הם חלק מהותי מהמסע האנושי. האגדה ההיא מתארת את הרגע שבו בני האדם הפכו מודעים ליכולת שלהם לבחור, לטוב ולרע. הפרי האסור היה אבן דרך, תמרור שמראה לנו שהבחירה בידיים שלנו, גם כשהיא נראית מפתה עד כאב.

היכולת לסרב, לדעת שלא כל מה שנמצא מולנו נועד להיות שלנו, היא חלק מהחוזק האישי. לעיתים, כשאנחנו מסרבים, אנחנו מגלים על עצמנו דברים חדשים: יכולת לשלוט בעצמנו, להעדיף את הטווח הארוך על פני הסיפוק המיידי, ולפעמים גם למצוא תחושת חופש פנימית בתוך החלטה שנראית כוויתור.

הפיתויים לא נעלמים, הם רק משנים צורה ומופיעים שוב ושוב בדרכים אחרות, אולי אפילו מפתות יותר מקודמותיהן. אבל כל פעם שאנחנו בוחרים לעמוד בהם אנחנו גדלים, מתחזקים, והופכים לגרסה המשופרת של עצמנו.

עם זאת, לפעמים התחושה שאנחנו מפספסים משהו מלווה אותנו כשאנחנו מסרבים לפיתוי. זה הרגע שבו המחשבות מתחילות להתרוצץ בראש: מה אם הייתי בוחרת אחרת? האם יכולתי לגלות משהו חדש? התחושה הזו יכולה להוביל אותנו לתהייה אם הבחירה שלנו באמת הייתה הנכונה או שאולי ויתרנו על חוויה, על תובנה או אפילו על דרך חיים שונה.

אבל גם התחושה הזו, של פספוס לכאורה, היא חלק מהתהליך. היא מלמדת על קבלה, על היכולת לחיות בשלום עם ההחלטות שלנו, ולהבין שלא נוכל להכיר את כל האפשרויות שהחיים מציעים. לכל בחירה יש את המחיר שלה, ולפעמים, מתוך הפספוס אנחנו לומדים להעריך יותר את מה שיש לנו ואת הבחירות שכן עשינו.

יום של תובנות.