ישנם שדים שחיים בתוכי. שדים שלא נותנים לי מנוח, שלוחשים לי ספקות, מטילים עליי צללים של פחד בכל פעם שאני רוצה להושיט יד לעונג. השדים האלה מתפרצים בעיקר בלילה, הם שוכנים בפינות האפלות של מחשבותיי, מגיחים בכל רגע בו אני מנסה לפרוץ גבולות, להתמסר לתשוקה, לבחור בלחיות את החיים במלואם.
הם לא צועקים, השדים שלי. הם לוחשים בשקט את השאלות שאין לי תשובות עבורן. למה לך לקחת סיכון? למה לך לסכן את הלב שוב? מה אם תיפגעי? מה אם הפעם תישארי מאחור, פצועה ושבורה יותר?
הרגעים בהם אני נכנעת להם מרגישים כמו נחמה עצובה, חיבוק מגונן שמבטיח לי ביטחון בזמן שהוא לוכד אותי במקומי. הכוח שלהם טמון בכך שהם יודעים את כל הפחדים העמוקים ביותר שלי. הם מניחים את הזרעים של הספק במוחי, ואז משקים אותם בזהירות עד שהם הופכים לעצי ענק שמסתירים את האור.
והשאלה שמנקרת בראשי תמיד היא:
כמה זמן עוד אאפשר להם לשלוט בי?
״השדים באים בלילה,
קולעים צמות מהכאב.
זה רק הלב שכואב לך,
אל תדאגי...
זה רק הלב״
