Highway to hell

יש משהו בפלרטוט טוב כזה שלא דורש יותר מדי מילים,

אבל מצליח לשאוב אותך פנימה,

משאיר טעם של עוד,

כמו שוקולד שנמס לאט מדי על הלשון.

פלרטטנו.

במשפט זרוק לכאורה שהתחזה לתום,

אבל ידע בדיוק איפה לפגוע.

במבט שהתעכב שנייה אחת יותר מדי,

והדליק בי מחשבות שלא הייתה לי כוונה לחשוב.

בנגיעה שלא קרתה באמת,

אבל אני עדיין מרגישה אותה איפשהו בגב התחתון.

הרי פלרטוט טוב הוא לא על ה”כן” ולא על ה”לא”.

הוא על מה שבין לבין.

על הרטט הקטן שמבעבע מתחת לפני השטח,

כמו הבטחה שאולי תתגשם,

או אולי תישאר תלויה באוויר,

כי מי אמר שצריך לסיים כל משחק?

אנחנו לא בונים פה מערכות יחסים ולא סוגרים חוזים.

אנחנו מסתדרים עם הסאב-טקסט,

לוחשים בין השורות דברים שאף אחד לא צריך להגיד בקול רם.

זה לא סתם פינג פונג,

זה טניס לוהט של מילים ורמיזות,

כזה שהכדור בו אף פעם לא נוחת באמת.

אז פלרטטנו.

ומה עכשיו?

עכשיו נשאר קצת באוויר,

כמו גיץ של אש לפני שהוא הופך ללהבה.

אולי זה ייעלם עם הרוח,

ואולי… נשחק בו קצת, ונראה מי נשרף ראשון.

ככה זה, לא?

לפעמים נכנס מישהו לחיים שלנו כמו משב רוח רענן,

מלטף, מרגיע, מכניס אור שלא ידענו שהיה חסר.

לרגעים הוא נראה כל מה שיכולנו לבקש ואפילו יותר.

אנחנו נפתחים, משתחררים, נותנים מקום ונשבים.

ובתוך הקסם הזה, מתחילה לבעבע גם אי וודאות.

אולי הוא היה אמיתי ברגעים האלה.

אולי שנינו היינו.

ואולי זה היה רגע של אשליה.

רגע שבו המציאות נסוגה לטובת סיפור יפהפה,

שאולי נועד להישאר כתוב בדפי הזיכרון

ולא להפוך לסיפור של ממש.

היה שם רגש?

או שהיה זה רק ניסיון נוסף לכבוש?

הוא הותיר שקט צורם ועומס מחשבות שמסרבות להישכח.

אני חושבת עליו, על הרגעים האלה,

על המשמעות שלהם,

על המקום שנתתי לו בלב שלי.

אני תוהה אם גם הוא חושב עליי, עלינו,

על מה שנשאר עכשיו כמו סימן שאלה גדול.

וזה מתסכל.

מתסכל לחשוב שאולי הייתי כלי,

מתסכל לדמיין שהכל היה משחק.

מתסכל לא פחות מהרעיון שאולי זה לא היה.

שאולי הוא הרגיש באמת.

השאלות רצות במעגלים.

האם מה שהיה שם היה אמיתי?

ואם היה, האם זה משנה?

פוסעת פנימה.

צופה, בוחנת.

שולחת מבטים במקום ידיים,

מדי פעם מחייכת,

נושכת מעט את השפה התחתונה.

נוטפת,

נוטפת ממש.

הולכת וחוזרת.

המוזיקה משתיקה את נקישות נעלי העקב.

אני רואה אותך.

המבט שלנו מצטלב לרגע אחד שאי אפשר להתעלם ממנו.

אני לא ניגשת.

זו לא הססנות, זו בחירה.

רגע קטן של המתנה שיש בו כוח,

שיש בו הבטחה.

כל צעד שלי, הוא קריאה אילמת שתשבור את המרחק.

אתה מרגיש את זה, אני יודעת.

המקום מתכווץ סביבנו,

האוויר נהיה כבד יותר,

רווי במתח שתלוי בין הרצון לגשת לבין המשחק הזה שאני מתעקשת לשחק.

ואז..

״נעים מאוד, זוהר״ הושטת את ידך לכיווני.

אני עוצרת לרגע, נותנת למבט שלי לנחות על היד שלך.

“נעים מאוד” אני עונה בקול רך, מעורפל.

מגישה את ידי באיטיות.

“את תמיד לוקחת את הזמן שלך ככה?”

“ולמה זה מפריע לך?” אני מנסה להשיב,

אבל הנשימה שלי כבר כבדה יותר,

כאילו רק העמידה לידך משנה את הכללים.

“זה לא מפריע,” אמרת מחויך, “אבל זה מבזבז זמן יקר שיכולתי לנצל אחרת״.

אני כמעט עונה, אבל אתה לא נותן לי.

במקום, האצבעות שלך מחזיקות ביד שלי,

לאט אבל מספיק חזק כדי שאדע בדיוק מי מוביל כאן.

“ככה זה ייראה כל פעם שאני אצטרך להמתין?”

אתה שואל, עיניך לא מרפות ממני לרגע.

בדיוק כמו שאני אוהבת.

“זה תלוי״  השבתי, הפעם בקול כמעט מתגרה.

“תלוי בי, לא בך” אתה חותך את המתח,

ומוסיף בלחישה קרובה לאוזן ״וכדאי שתזכרי את זה״.

רטובה, בוערת, נשיקה סוערת.

האצבעות שלך מלטפות את קו הלסת שלי,

עוצרות אותי מלזוז, מרפות ואז מתהדקות קלות.

אבל אז, כמו ברק פתאומי, משהו מתעורר בי.

פחד, אולי.

רעד פנימי כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.

המפלצת שבתוכי, שעד עכשיו הייתה כבולה,

פתאום מרגישה חיה.

האם אני מוכנה לתת לה לצאת?

אני בוהה בך, שפתיים שקטות,

מנסה למצוא מילים אבל רק השקט ממלא את החלל בינינו.

״אני…״ אני לוחשת, כמעט לא שומעת את עצמי.

התנתקתי מהאחיזה שלך בעדינות כמעט אגבית,

התנצלתי בקול רועד.

זה היה סוף למשחק שכמעט הוביל למקומות שעוד לא הייתי מוכנה לגלות.

אבל למרות כל מה שלא קרה,

עד היום הרגע הזה חקוק בי,

כמו שיר טוב וקצר מדי שלא עוזב.

תודה לאתניקס שהזכירו לי את זה הערב.

הופעה מעולה!

משתבחים עם השנים. 

שיחת טלפון קצרה.

הוא לא ניסה להרשים, אפילו לא התאמץ.

אבל הקול שלו… אלוהים, הקול שלו.

עמוק, כזה שיודע בדיוק איך לגעת בי בלי לגעת בכלל.

כל מילה פילחה אותי, חדרה עמוק יותר ויותר,

עד שלא נשאר ממני כלום מלבד הגוף שמגיב אליו.

הוא דיבר לאט, בטון שמאלץ להקשיב,

וכל מילה נצמדה לי לעור.

זה לא רק מה שהוא אמר,

זו הדרך שבה הוא אמר את זה.

בטוח בעצמו, עוצר לשנייה בכוונה,

נותן לי להרגיש את החסר,

ואז ממשיך.. חד, מדויק, בלי פספוסים.

הראש שלי עובד שעות נוספות,

הדמיון פורץ גבולות,

והגוף… כבר לא בשליטתי.

התגעגעתי אליו, כל כך.

יותר ממה שאפילו הודיתי בפני עצמי.

והשיחה הזו? הזכירה לי למה.

איך הגוף שלי מגיב, בלי שום שליטה, רק מהמילים שלו.

אולי זה הכוח שלו עליי.

אולי זה הכוח שאני נותנת לו.

אבל אני לא מתחרטת.

לא על המילים, לא על החיוך,

ובטח שלא על הרעידות בגוף שנשארו איתי הרבה אחרי שניתקנו.

אוח. 

רק שיחת טלפון אחת, אבל פאק, איזו השפעה.

יש משהו כמעט ארוטי במילה ‘להיבנות׳

לא מתוך פרובוקציה, אלא מתוך התמסרות.

לחשוף את עצמי לגמרי,

לנתח את השברים שלי כמו פסיפס מפורק,

ואז להתחיל להניח אותם מחדש, בזהירות.

לא מתוך ניסיון להחזיר את המוכר,

אלא כדי ליצור משהו אחר, מדויק יותר, עוצמתי יותר.

לבנות את עצמי מחדש זו הבחירה לעמוד עירומה מול עצמי.

מול הפחדים, מול הכשלונות, מול החלומות שלא מומשו.

זו ההבנה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה,

זה קצת כמו ללמוד לגעת בעצמי מחדש,

פיזית, רגשית ומנטלית.

ההתפתחות היא מסע שאין בו סוף.

בכל יום אני מוצאת תשוקה חדשה,

לקרוא, להבין, לאהוב, ללמוד על הגוף שלי, על הרצונות שלי.

פעם חשבתי שהמפתח הוא לדעת מה אני רוצה,

אבל היום אני מבינה שהכוח האמיתי טמון בחקירה,

לחקור את מה שעוד לא גיליתי שאני רוצה.

יש ביכולת הזו לבנות את עצמי מחדש אלמנט של פיתוי.

הפיתוי לא להישאר סטטית.

הפיתוי לא להיכנע להגדרות שהעולם או אנשים אחרים שמו לי.

זה להיות התלמידה הכי טובה של החיים,

אבל גם המורה הכי קפדנית של עצמי.

לדעת מתי לדחוף קדימה ומתי לעצור וליהנות מהרגע.

כי בסופו של דבר,

לבנות את עצמי מחדש זה לא רק למצוא את השלם שבי.

זה גם לחגוג את מה שעוד חסר.

אז אולי אני רק פסיפס שממשיך להשתנות,

אבל אני גם הסיפור שמחבר את כל החלקים יחד.

ואני זו שמחליטה איך הוא ייראה.

ביום יום שלי, אני בין היתר ציידת ראשים.

אני זו שמאתרת, מכוונת ומחברת.

אינטואיציה, כלים וניסיון אישי ומקצועי גרמו לי להאמין שאני יודעת לזהות אנשים, בעיקר את הכוונות והאופי שלהם.

אבל לפעמים, דווקא הביטחון הזה הוא שמטשטש את קו ההגנה.

בלי לשים לב, מצאתי את עצמי משחקת במשחק שלא אני בחרתי בו.

זה התחיל לאט, כמעט בלי כוונה, עד שגיליתי שאני כבר לא הציידת אלא המטרה.

מישהו הצליח לחדור את כל המגננות שלי, להפעיל עליי קסם שהיה גדול מכדי להתעלם ממנו.

מישהו ששיחק את המשחק מספיק טוב כדי להוביל אותי לאן שרצה, בזמן שחשבתי שאני זו שמחזיקה את המושכות.

זו תחושת כישלון שקטה, לא דרמטית, כזו שאת מרגישה רק כשאת מתעוררת ומבינה איך נסחפת.

איך, למרות כל הניסיון וההבנה שלך באנשים, פיספסת את הסימנים.

איך הלב, או אולי האגו, נתנו למישהו אחר לתפוס מקום שלא היה אמור להיות שלו.

אבל בתוך כל זה, יש גם למידה.

כי גם ציידים מנוסים יכולים לטעות בזיהוי, לתת אמון במי שלא הרוויח אותו.

וזו תזכורת חשובה עבורי.

להיות ציידת זו לא רק מיומנות של איתור וניהול, אלא גם היכולת לשים לב מתי המשחק משתנה ולהפסיק אותו בזמן.

אני לוקחת את החוויה הזו איתי.

לא מתוך חרטה חלילה,

אלא מתוך הבנה עמוקה יותר של עצמי ושל מה שאני שווה.

כי ציידת אמיתית יודעת שגם כשהיא ניצודה,

היא יכולה לשוב ולשלוט, ללמוד, ולעצב את הכללים מחדש.

*לא מהיום ולא במקרה.

פרידה מאדם שאני מכירה היטב,

וכמעט לא מכירה כלל,

לא אמורה להשאיר בי סימן כל כך עמוק.

אבל הוא לא סתם “מישהו”.

הוא רגע של שקט בתוך הרעש,

תחושת חיבור שאין לה הסבר.

מרגיש כמו בית חם, ירח מאיר, שמש זורחת,

גם אם מעולם לא פרשתי את כל כולי בתוכו.

משהו בו נכון כל כך, חם ומוכר, החצי המשלים,

כאילו נשמותינו הכירו זה את זו לפני שגופינו נפגשו.

ואולי זו הסיבה שאני לא מרגישה שלמה,

כי הקשר הזה, עם כל הקצר שבו,

הוא מעבר למילים או לזמן.

כשאני מנסה להניח את התחושות בצד,

הן מתעקשות, לא מוכנות לעזוב.

אולי זו רק הפסקה, עיקול קטן בדרך.

ואולי זה באמת הסוף.

אבל לא משנה מה,

הוא תמיד נשאר איתי.

בשירים, עמוק בלב,

בתקווה,

ואולי גם בתפילה שיום אחד..

נתממש.

*לא מהיום ולא במקרה.

יש מקומות בלב שהם כמו מרחב ביניים,

לא אור, לא חושך, רק דמדומים מעורפלים.

שם אני עומדת עכשיו.

הוא הרי מושלם על הנייר,

אבל דפים נשרפים בקלות,

והמציאות תמיד מורכבת יותר.

החיבור בינינו הוא כמו היקום,

אינסופי.

אין בו עבר, הווה ועתיד,

הכל קיים בו בעת ובעונה אחת.

רגעים מתערבבים זה בזה,

זכרונות שלא קרו עדיין שזורים בחלומות של מה שאולי יהיה.

המילים שלנו נעות בין גלקסיות,

מוארות ומאירות כמו שבילי אור,

והתחושות משתרעות לכל כיוון.

אנחנו משלימים זה את זו,

כמו חלקים בפאזל שנשכחו בקופסאות שונות.

אבל הבית הזה נבנה על אדמה רועדת,

והערכים שלי, הארורים והטהורים,

הם כמו קירות תומכים שמזכירים לי שוב ושוב שאם אכנס, ייתכן והכל יתמוטט.

אני כבר מרגישה את הניצוצות.

רגש שמתעורר לאט,

מנסה לפרוץ דרך חרכי הסדק שהותרתי פתוח.

מישהו לעזאזל יודע איך מנתקים את הנפש כשהיא מצאה מראה שמשקפת לה את עצמה?

וכך אני נתקעת, תלויה באוויר.

לא פה – כי המוסר שלי לא מאפשר לי לקחת צעד קדימה.

לא שם – כי הלב מושך אותי אליו בכוח בלתי מוסבר.

אני מודעת.

הקשר הזה עלול לעכב אותי,

לעטוף אותי בערפל שיטשטש את הדרך שלי קדימה.

אבל אני גם לא מצליחה להרפות,

אולי אפילו לא רוצה להרפות,

כי המחשבה עליו ממלאת אותי בתחושת חיות,

כזו שאני לא זוכרת מתי הרגשתי בעבר.

במרחב הזה,

בין המותר לאסור,

בין האסור לרצוי,

אני מוצאת את עצמי נלחמת.

בין הערכים שלי לרגשות שלי,

בין מה שנכון למה שמפתה.

אולי בסוף אמצא את הדרך לצאת מהלימבו הזה,

אבל בינתיים,

אני לא פה ולא שם.

*לא מהיום ולא במקרה.

יש רגעים שבהם המילים נשמעות מושלמות,

עטופות בכוונה לכאורה טובה,

אבל משהו בבטן מתכווץ.

זו לא המוזיקה של המילים,

אלא הצלילים שמתחתיהן,

רמזים ללחץ נסתר,

לציפייה לא הגיונית,

ולניסיון לשלוט במסווה של דאגה.

מניפולציות במסווה של מילים יפות הן הסוג המסוכן ביותר.

הן לא מגיעות בכוח, אלא בעדינות מערפלת.

הן לא דורשות, אלא מפתות.

אבל מתחת להבטחות,

יש מטרה נסתרת שמרחיקה אותנו מעצמנו.

בריחה ממניפולציות היא בחירה להקשיב לאמת הפנימית שלנו,

גם כשמולנו עומדת תחפושת מושלמת.

זו אומנות ההבחנה בין מילים שבונות לבין כאלה שכובלות.

כשמשהו לא מרגיש נכון,

לא משנה כמה יפה הוא נאמר –

זו הסיבה לעצור.