מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים,
אך שיחותנו חשפו אותי בפניו ואותו בפניי,
לא רק ברמה החברית, אלא גם במימד שונה -
במרחב שבו תשוקה ומיניות פוגשים אינטימיות של מילים.
החיבור בינינו אפשר לומר היה מיידי,
מסוג האנשים שמילותיהם עוטפות אותך, חודרות למקומות עמוקים ומשחררות משהו שם בפנים.
מפתיע כמה איתו אני מרגישה בנוח להיות מי שאני באמת, בלי מגננות.
במהלך שיחה אחת, משהו בתוכי השתחרר.
נשאבתי לרגע של עונג פרטי, הקלטתי את עצמי ושיתפתי אותו במשהו שלא העזתי לשתף אף אחד לפני כן.
האומץ לשלוח לו את ההקלטה הזאת נבע מהאמון שהלך ונבנה בינינו, אבל למחרת, כשהמשכתי לחשוב על זה, הרגשתי מבוכה. האם הלכתי רחוק מדי? מה הוא יחשוב?
ואז, כשאני כמעט מוצאת את עצמי מתנצלת בעדינות, הוא פונה אליי בביטחון שלא ציפיתי לו ואומר ברוגע: אין לך ממה להיות מובכת. זו אנדרטה לנשיות שלך. המילים האלה הדהדו בתוכי.
אנדרטה לנשיות.
כמה פעמים אנחנו כנשים מתביישות בחלקים שבנו שמחוברים לעונג, לתשוקה?
כמה פעמים אנחנו מצניעות את הרגשות העמוקים ביותר שלנו, כובלות את עצמנו בתוך המוסכמות והחשש ממה יחשבו?
אבל הנה הוא, גבר שראה במעשה שלי לא משהו מגונה או מביך, אלא רגע של עוצמה נשית, רגע שמגלם את החיבור שלי לגוף שלי, לעצמי.
הוא קיבל את הרגע הזה במתנה כך שיוכל לחזור אליו מתי שרק יחפוץ בכך.
היכולת להרגיש, לחוות ולשתף היא מתנה. זו תזכורת לכך שמיניות נשית היא חלק מהזהות שלנו, חלק מהכוח שבנו.
החיבור הזה, שמעולם לא היה פיזי (המשך יבוא..), חשף אותי בפני עצמי באור חדש. השיח המיני בינינו אינו רק על הגוף, הוא נוגע לחקר הגבולות של האינטימיות.
היכולת לקבל את עצמך במלואך ללא בושה, זו אולי האנדרטה האמיתית, העומדת לא רק לזכר רגע אחד, אלא כסמל לעוצמה פנימית של כל אישה.
לילה מלא בעוצמה
ממני
אור באפלה