כמעט הוא מקום מבלבל.
הוא נמצא במרחק נגיעה, מפתה ומסקרן,
כאילו אומר לי: “אני פה, את רק צריכה להעז קצת יותר”.
אבל הכמעט הזה, שמרגיש כמו אפשרות אינסופית,
יכול גם להיות מלכודת.
מלכודת שמחזיקה אותי בקצה חלום שלא מתממש.
יש משהו ממכר בכמעט.
מבט חטוף לעבר פנטזיה,
דלת שנשארת חצי פתוחה,
כאילו מזמינה להיכנס,
אך לעולם לא מאפשרת לעבור את הסף.
אבל לפעמים, כנראה לרוב, כמעט זה לא מספיק.
הוא אמנם מחייה את הדמיון ומעלה דופק,
אך גם חונק אותי במציאות בלתי מושגת.
ברגע שאתפתה לוותר על מה שמגיע לי,
על מה שיכול להיות אמיתי ושלם,
אני נשארת לכודה במקום שהוא בין לבין -
לא פה ולא שם.
אני בוחרת לשחרר את הכמעט,
מגיע לי יותר טוב ממנו.
אני בוחרת בדרך שמאפשרת לי להיות כנה עם עצמי,
לא מחכה או תלויה במשהו שלא באמת קיים.
אני מאמינה שאם רק אעיז לוותר,
תתגלה בפניי האפשרות למהות אמיתית,
משהו שאפשר לאחוז בו באמת,
מבלי להסתפק במה שקרוב מדי אך תמיד רחוק.
