Highway to hell

בימים שבהם הנפש כבדה והגוף מרגיש כל חולשה,

לפעמים מספיקה מחווה קטנה

שתזכיר לנו שהכול זמני ושהאור תמיד קרוב.

אני אוהבת פרחים, 

זה היה רגע פשוט אבל מלא ביופי.

רגע קטן שעבורי היה נחמה גדולה.

לפעמים כל מה שצריך הוא תזכורת קטנה מהסביבה

שיש מי שרואה אותנו, גם כשאנחנו לא במיטבנו.

אתה בטוח רואה את זה

תודה לך 🌹

לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים

אני יודע שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכן
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף

לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף

לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג

לקחת פסק זמן ולא לחשוב..

זה כל מה שאני צריכה כרגע

* תמונת געגוע ליום שקט ורגוע

אני לא קלה להשגה, ואי לכך, קלישאות לא יוכלו לגעת בי. יש משהו כל כך שטחי בתבניות המוכרות, באותן מילים שמחכות להזדמנות ליפול מהשפתיים של מי שצריך להיראות חכם או מקורי. אני יודעת שהחיים הם לא סרט הוליוודי, ואין טעם לנסות למכור לי את התסריט המוכר הזה. אני מחפשת עומק, אני מחפשת משמעות. אני רוצה שמישהו יראה אותי באמת, יכיר את כל החלקים המורכבים של האישיות שלי. אני לא רוצה שינסו להכניס אותי לתוך תבניות שמיועדות לשפר את התדמית או להרשים אחרים.

זה לא רק עניין של מילים, זה עניין של גישה. כשאתה מביא לקשר שלך עם אחרים את הקלישאות, אתה בעצם מפסיד את החיבור האמיתי, את האותנטיות המופלאה. אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך, את החוויות שלך, את המחשבות והרגשות שלך ולא את מה שלמדת או שמעת ממישהו אחר. אני לא מתכוונת להתפשר על חוויות שטחיות. אני רוצה את האמת, את הכנות, את הרגעים שבהם אני יכולה לראות את מי שעומד מולי, לא את הדמות שהוא מנסה להציג.

אני מגזימה בבקשות שלי?

תהיו אתם.

היופי שבפשטות הוא משהו שקל לפספס, במיוחד בעולם שמלא ברעש, במורכבויות והסחות דעת. אבל דווקא בתוך כל המורכבות הזאת, הפשטות מתגלה כעוגן, כמשהו טהור ונקי, שאין צורך לפענח או לנתח אותו יתר על המידה. לפעמים אנחנו כל כך עסוקים ברדיפה אחרי עוד, אחרי משהו גדול יותר, עד שאנחנו שוכחים את הדברים הבסיסיים שהם לא רק חשובים אלא גם מספקים ברגע שאנחנו עוצרים לשים לב אליהם.

פשטות היא כמו מנוחה, הפסקה מהמרוץ האינסופי של החיים, כשלפתע נזכרים כמה נפלא ללגום קפה חם בבוקר קריר, כמה נעימה השמש שנכנסת דרך חלון קטן, כמה יפים הכוכבים בלילה החשוך או כמה עונג יכול להיות בהסתכלות על חיוך של אדם אהוב. זה לא דורש השקעה כספית או מאמץ גדול, אלא רק נכונות לשחרר את הצורך המתמיד בהוכחות ובהישגים. היופי הזה נמצא בכל מקום, לעיתים בחוסר המאמץ, בדברים הטבעיים שמקבלים אותם כמו שהם.

יש בפשטות גם מין כנות נדירה. היא לא מנסה להרשים, לא מתאמצת לבלוט, היא פשוט נוכחת. אנחנו יכולים לשאוף לפשטות ברגשות שלנו, ביכולות שלנו לקבל את עצמנו ואת מי שסביבנו בדיוק כפי שהם, בלי לצפות או לדרוש מהם להיות משהו אחר. ההסכמה להיות בפשטות, לחוות ולחיות ללא המסכות וללא העמדות פנים, יכולה להביא איתה שלווה שאי אפשר למצוא בשום דבר אחר.

אנחנו חיים בתקופה שבה נדמה שפשטות היא כמעט מותרות, משהו שצריך למצוא אותו במאמץ דווקא. אך כשאנחנו מצליחים לראות אותה, אנחנו מבינים שהיא לא פחות מעומק, דווקא כי היא נקייה משכבות מיותרות.

יש בי כמיהה לגבר שהוא הרבה יותר מהגדרות פשוטות. אני מדמיינת אותו מביא לי פרחים בבקרים, לא כי זה חלק מרוטינה צפויה, אלא מתוך רוך ורצון להראות שהוא רואה אותי ויודע מה גורם לפרוח כמותם. הוא לא רק האוהב, אלא גם המגן, זה שנמצא שם כדי לתמוך, לעודד, לחזק כשאני זקוקה לכך. הוא מסוגל לעטוף אותי ברכות ולתת לי ביטחון.

אבל כשהערב יורד, אותו רוך לובש מסכה אחרת. פתאום הוא נוכח אחרת, ידו אוחזת בחבל במקום בפרחים, מבטו הופך דרוך וחד, ומילותיו מקבלות גוון של פקודה. בלילה הוא מוביל אותי למחוזות אחרים, ואני נכנעת לו מתוך ידיעה שאני בידיים בטוחות. הוא יכול לגרום לי להרגיש קטנה, חסרת שליטה, גורה שמחפשת את המבט שלו כדי לדעת את מקומי.

זה מה שאני מחפשת, את השלם שלי. גבר שיש בו את הניגודים שמתחברים כמו פאזל שלם. הוא רגיש, אבל גם עוצמתי, מונוגמי בנשמה, אבל גם מלא תשוקה ויצר שאינו נבלם. כזה שמבין את הערך של משפחה, של בית, ושבאותה נשימה גם מבין את הערך של מיניות שלא צריכה להיות מצונזרת.

אולי זו בקשה גדולה, אנשים לרוב אינם מחזיקים בתכונות רבות כל כך, במיוחד כאלה שנראות מנוגדות. אך עדיין, יש בי התקווה שאפגוש אותו. אדם שהוא גם וגם, זה שאוכל להיאחז בו ולהעניק לו עולם מלא ושלם בחזרה.

והשאלה שאני שואלת את עצמי, האם השלם הזה קיים?

האם יש מי שבאמת מסוגל להחזיק את כל הכובעים האלה יחד?  

או אולי השלם הוא אשליה שאני נצמדת אליה?

*בונוס - יאהב לטייל בעולם ולשתות בירה מול שקיעה רגע לפני שמעיף אותי למיטה. 

אני מתגעגעת לחופשה המשותפת ההיא, לרגעים שבהם כל מה שהיה חשוב זה להיות יחד, מנותקים מהעולם החיצוני. זה היה מקום שבו הזמן עצר מלכת, שם צחקנו, דיברנו בשקט, ושיתפנו חוויות שאף אחד אחר לא יכול להבין. בין המים החמימים והאור הרך של הנרות, הייתה תחושה של חופש ושל קרבה. היכולת להתחבר אחד לשנייה, לשכוח את הדאגות ולחוות את התשוקה מחדש.

געגוע לאהבה טומן בחובו רצף של רגעים יפים שהיו פעם חלק מהשגרה. לשיחות עומק אל תוך הלילה, לצחוק המשותף, למגע הקל של יד מחזיקה, לפנינים הקטנות של תשומת הלב, לרגעי השקט המשותפים, את השהות באותו חלל מבלי לדבר, פשוט להרגיש אחד את השנייה. זה היכולת להרגיש נאהב, להיות במקום שבו אפשר לשחרר את כל השמירה, ולפני שאנו מודעים לכך, לגלות מחדש את עצמנו דרך העיניים של מישהו אחר. כל זיכרון כזה הוא כמו קצה חוט, שמוביל אותנו לתחושות שעוד קיימות, לתשוקות ולחיבורים ששמרנו בלב, גם אם הדרך נפרדה.

נכנסתי לביתך, מבטך פגש את מבטי וגרם לי להחסיר פעימה. פסעתי פנימה בחצאית קצרה צמודה לגופי, כזו שכולאת את כל התשוקה שמחכה להתפרץ ממני. אני מתקרבת אליך, רואה את החיוך הקטן בזווית הפה שלך ואת הציפייה בעינייך. אתה צריך אותי, לא פחות מהצורך שלי בך. מתיישבת מעליך, מתחילה בתנועה איטית ונותנת לעונג את הזמן שלו לחלחל פנימה. אתה קורא אותי, יודע מה עובר עלי ולכן אתה מאפשר לי.

ידעת בדיוק מתי להוריד אותי ממך ולקחת אותי לידיים שלך. אתה אוחז בי, מניח אותי לאט, כמו שמניחים משהו שביר, אך חוזק ידייך מסגיר את מה שמבעבע מתחת לפני השטח. רגע של מתיחות כמעט בלתי נסבלת, רגע שבו כל מה שקרה לפני ויקרה אחרי מתאחדים לרגע אחד עוצמתי של נוכחות מוחלטת.

אתה מביט בי מלמעלה ואני יודעת שעכשיו כל צעד יהיה שלך, ואני רק אסחף אחריך. התנועות הופכות לקצובות, מדויקות, אתה מכוון אותי להשליך את כל הפחדים, העכבות והמחשבות ומזמין אותי להיאחז בך, ללכת לאיבוד בידיים הבטוחות שלך. כאן, בעולם שנוצר עבור שנינו בלבד, אתה דואג להשקות אותי בבטחון ובעוצמה שלך ואני פורחת - משילה מעלי את כל מה שכבד, את כל מה שכבר מזמן היה צריך להישאר בחוץ.

״היום אנחנו דואגים אך ורק לך״ אמרת, ליטפת את ראשי, ניקית את דמעותיי עם אצבעותייך וטעמת את מליחותן. הפכת אותי על הבטן, ״לא לזוז״ הוספת, לא רציתי לזוז (לא הפעם). אני שוכבת במיטה, עיניי עצומות, גופי דרוך לקראת מה שעומד להגיע. אני שומעת את צעדייך מתקרבים ואת נשימותייך הכבדות, ואז הגיעה תחושת הצריבה הראשונה.

טיפת שעווה חמה נוחתת על עורי, מתפשטת בחום שעובר לאורך כל עמוד השדרה שלי. גופי מתכווץ לרגע, מתמסר לצריבה שמשאירה אחריה עקבות קטנות של כאב מתוק. אתה ממשיך לטפטף עלי בדיוק, מנווט את עוצמת החום לכל פינה בגופי, בדיוק כמו שאני צריכה. החום והכאב מתלכדים יחדיו ויוצרים תחושת רוגע עמוקה, משחררים בי כל מתח נסתר.

הגעת למיצוי, הפכת את גופי בעדינות מופתית והסתכלת עלי. ״מה?״ שאלתי, שמת אצבע על שפתיי וסימנת שעלי להיות בשקט. עצמתי עיניים ותהיתי מה עובר לך בראש ברגעים בהם אתה בוחן את גופי. אני רוצה אותך, כל נשימה שלך מעמיקה את הרטיבות שבי. אני מרגישה את ידך עוברת בצדי גופי, בתנועה מדויקת המשלבת רוך ועוצמה גם יחד. אתה יורד לאט, בעדינות מותחת, מוודא שכל סנטימטר עובר דרכך עד שאתה מגיע לנקודה בה אני כמהה לחוש אותך.

השפתיים שלך, רכות ומדויקות, אתה לא ממהר, מרגיש אותי, מגלה אותי מחדש, מגיב לכל רטט קטן בגוף שלי. הלשון שלך גורמת לי להגיב ללא שליטה, כל נגיעה מעבירה בי גל עונג חדש והקצב שלך - עמוק ואיטי, כזה שמאלץ אותי להיכנע לך שוב ושוב. הקול שלי בורח, עולה מתוכי ללא התראה, נהמה שקטה שמתעצמת ומבקשת להישמע. עוד לפני שהספקתי לבקש אמרת בסמכותיות: ״היום את יכולה״.

אני מרגישה את הפורקן מציף אותי בגל עצום שסוחף את כל גופי. רגע של שחרור מוחלט, שבו אני מרפה, מרגישה את עצמי נמסה ולפתע הופכת שקטה. חייכתי, ואמרת בשקט: ״העונג כולו שלי״. הרמת אותי לאט, הובלת אותי למקלחת, נותן לי להישען עליך, ואז לוחש בקול שקט ובטוח: “עכשיו אנקה אותך״. המים החמים זורמים, ואתה מקדיש כל רגע לנקות אותי בעדינות, כמו טקס שקט של דאגה ושלווה, מרגיע את הגוף העייף שלי.

כשאנחנו יוצאים, אתה עוטף אותי בזרועותיך, מחבק אותי חזק, נותן לי להרגיש בטוחה ומוגנת. בתוך החיבוק הזה, בין חום גופך לשקט שממלא אותנו, אני מרגישה את העייפות משתלטת עליי, נותנת לעצמי להירדם בידיעה שאני בידיים טובות. 

בדידות היא מין תחושה מתעתעת, לעיתים שקטה וכמעט בלתי מורגשת ולעיתים חדה ומכאיבה. היא יכולה להגיע גם כשאנחנו מוקפים באנשים, להצטבר בחללים הקטנים שבין המילים ובמבטים השקטים, או לחלופין להכות בריקנות מוחלטת, כשאין אף אחד בסביבה מלבד המחשבות שלנו.

ברגעי בדידות, עולות שאלות שלא מעזות להופיע כשיש רעש מסביב. שאלות על המשמעות, על המסלול שבחרתי, על הבחירות שעשיתי. יש איזו תחושת התכנסות פנימה, כמו מסע פנימי שמתחיל מתוך כורח. אנחנו מתמודדים עם מי שאנחנו באמת, בלי המסיכות ובלי הרעשים החיצוניים.

חברה אמרה לי היום שבדידות היא גם מתנה, גם אם לעיתים קשה לראות אותה באופן הזה. אני מאמינה שהיא צודקת, הרי בדידות נותנת לנו את ההזדמנות להכיר את עצמנו באופן הכי נקי וישיר. כשאנחנו לבד, אנחנו מבינים מה חסר לנו, מה אנחנו באמת מחפשים, והיכן אנחנו רוצים לגעת בעולם שמסביב. היא מלמדת אותנו איך למצוא עוגן פנימי, איך לאסוף את עצמנו כשאין מי שירים אותנו, ואיך להתחזק מבפנים. ברגעי בדידות יש גם יופי עדין, מקום לצמיחה ולהתחדשות. כשאנחנו לומדים לא לפחד מהבדידות, אלא לשהות בה, להקשיב לעצמנו ולהתיידד עם השקט, מתגלה בה עולם מלא, כזה שמאפשר לנו להבין מי אנחנו גם מחוץ לכל מערכות היחסים, הרצונות והציפיות של אחרים.

בדידות היא לא היעדר של משהו, אלא הזדמנות למלא את החלל הזה בחיבור אמיתי עם עצמנו. כי דווקא כשאנחנו לבד, אנחנו מוצאים את החוזק הפנימי, את העוגנים שמחזיקים אותנו, ומכינים את הקרקע לחיבור אמיתי ועמוק עם אחרים.