בדידות היא מין תחושה מתעתעת, לעיתים שקטה וכמעט בלתי מורגשת ולעיתים חדה ומכאיבה. היא יכולה להגיע גם כשאנחנו מוקפים באנשים, להצטבר בחללים הקטנים שבין המילים ובמבטים השקטים, או לחלופין להכות בריקנות מוחלטת, כשאין אף אחד בסביבה מלבד המחשבות שלנו.
ברגעי בדידות, עולות שאלות שלא מעזות להופיע כשיש רעש מסביב. שאלות על המשמעות, על המסלול שבחרתי, על הבחירות שעשיתי. יש איזו תחושת התכנסות פנימה, כמו מסע פנימי שמתחיל מתוך כורח. אנחנו מתמודדים עם מי שאנחנו באמת, בלי המסיכות ובלי הרעשים החיצוניים.
חברה אמרה לי היום שבדידות היא גם מתנה, גם אם לעיתים קשה לראות אותה באופן הזה. אני מאמינה שהיא צודקת, הרי בדידות נותנת לנו את ההזדמנות להכיר את עצמנו באופן הכי נקי וישיר. כשאנחנו לבד, אנחנו מבינים מה חסר לנו, מה אנחנו באמת מחפשים, והיכן אנחנו רוצים לגעת בעולם שמסביב. היא מלמדת אותנו איך למצוא עוגן פנימי, איך לאסוף את עצמנו כשאין מי שירים אותנו, ואיך להתחזק מבפנים. ברגעי בדידות יש גם יופי עדין, מקום לצמיחה ולהתחדשות. כשאנחנו לומדים לא לפחד מהבדידות, אלא לשהות בה, להקשיב לעצמנו ולהתיידד עם השקט, מתגלה בה עולם מלא, כזה שמאפשר לנו להבין מי אנחנו גם מחוץ לכל מערכות היחסים, הרצונות והציפיות של אחרים.
בדידות היא לא היעדר של משהו, אלא הזדמנות למלא את החלל הזה בחיבור אמיתי עם עצמנו. כי דווקא כשאנחנו לבד, אנחנו מוצאים את החוזק הפנימי, את העוגנים שמחזיקים אותנו, ומכינים את הקרקע לחיבור אמיתי ועמוק עם אחרים.
