יש בי כמיהה לגבר שהוא הרבה יותר מהגדרות פשוטות. אני מדמיינת אותו מביא לי פרחים בבקרים, לא כי זה חלק מרוטינה צפויה, אלא מתוך רוך ורצון להראות שהוא רואה אותי ויודע מה גורם לפרוח כמותם. הוא לא רק האוהב, אלא גם המגן, זה שנמצא שם כדי לתמוך, לעודד, לחזק כשאני זקוקה לכך. הוא מסוגל לעטוף אותי ברכות ולתת לי ביטחון.
אבל כשהערב יורד, אותו רוך לובש מסכה אחרת. פתאום הוא נוכח אחרת, ידו אוחזת בחבל במקום בפרחים, מבטו הופך דרוך וחד, ומילותיו מקבלות גוון של פקודה. בלילה הוא מוביל אותי למחוזות אחרים, ואני נכנעת לו מתוך ידיעה שאני בידיים בטוחות. הוא יכול לגרום לי להרגיש קטנה, חסרת שליטה, גורה שמחפשת את המבט שלו כדי לדעת את מקומי.
זה מה שאני מחפשת, את השלם שלי. גבר שיש בו את הניגודים שמתחברים כמו פאזל שלם. הוא רגיש, אבל גם עוצמתי, מונוגמי בנשמה, אבל גם מלא תשוקה ויצר שאינו נבלם. כזה שמבין את הערך של משפחה, של בית, ושבאותה נשימה גם מבין את הערך של מיניות שלא צריכה להיות מצונזרת.
אולי זו בקשה גדולה, אנשים לרוב אינם מחזיקים בתכונות רבות כל כך, במיוחד כאלה שנראות מנוגדות. אך עדיין, יש בי התקווה שאפגוש אותו. אדם שהוא גם וגם, זה שאוכל להיאחז בו ולהעניק לו עולם מלא ושלם בחזרה.
והשאלה שאני שואלת את עצמי, האם השלם הזה קיים?
האם יש מי שבאמת מסוגל להחזיק את כל הכובעים האלה יחד?
או אולי השלם הוא אשליה שאני נצמדת אליה?
*בונוס - יאהב לטייל בעולם ולשתות בירה מול שקיעה רגע לפני שמעיף אותי למיטה.
