היופי שבפשטות הוא משהו שקל לפספס, במיוחד בעולם שמלא ברעש, במורכבויות והסחות דעת. אבל דווקא בתוך כל המורכבות הזאת, הפשטות מתגלה כעוגן, כמשהו טהור ונקי, שאין צורך לפענח או לנתח אותו יתר על המידה. לפעמים אנחנו כל כך עסוקים ברדיפה אחרי עוד, אחרי משהו גדול יותר, עד שאנחנו שוכחים את הדברים הבסיסיים שהם לא רק חשובים אלא גם מספקים ברגע שאנחנו עוצרים לשים לב אליהם.
פשטות היא כמו מנוחה, הפסקה מהמרוץ האינסופי של החיים, כשלפתע נזכרים כמה נפלא ללגום קפה חם בבוקר קריר, כמה נעימה השמש שנכנסת דרך חלון קטן, כמה יפים הכוכבים בלילה החשוך או כמה עונג יכול להיות בהסתכלות על חיוך של אדם אהוב. זה לא דורש השקעה כספית או מאמץ גדול, אלא רק נכונות לשחרר את הצורך המתמיד בהוכחות ובהישגים. היופי הזה נמצא בכל מקום, לעיתים בחוסר המאמץ, בדברים הטבעיים שמקבלים אותם כמו שהם.
יש בפשטות גם מין כנות נדירה. היא לא מנסה להרשים, לא מתאמצת לבלוט, היא פשוט נוכחת. אנחנו יכולים לשאוף לפשטות ברגשות שלנו, ביכולות שלנו לקבל את עצמנו ואת מי שסביבנו בדיוק כפי שהם, בלי לצפות או לדרוש מהם להיות משהו אחר. ההסכמה להיות בפשטות, לחוות ולחיות ללא המסכות וללא העמדות פנים, יכולה להביא איתה שלווה שאי אפשר למצוא בשום דבר אחר.
אנחנו חיים בתקופה שבה נדמה שפשטות היא כמעט מותרות, משהו שצריך למצוא אותו במאמץ דווקא. אך כשאנחנו מצליחים לראות אותה, אנחנו מבינים שהיא לא פחות מעומק, דווקא כי היא נקייה משכבות מיותרות.
