אני מתגעגעת לחופשה המשותפת ההיא, לרגעים שבהם כל מה שהיה חשוב זה להיות יחד, מנותקים מהעולם החיצוני. זה היה מקום שבו הזמן עצר מלכת, שם צחקנו, דיברנו בשקט, ושיתפנו חוויות שאף אחד אחר לא יכול להבין. בין המים החמימים והאור הרך של הנרות, הייתה תחושה של חופש ושל קרבה. היכולת להתחבר אחד לשנייה, לשכוח את הדאגות ולחוות את התשוקה מחדש.
געגוע לאהבה טומן בחובו רצף של רגעים יפים שהיו פעם חלק מהשגרה. לשיחות עומק אל תוך הלילה, לצחוק המשותף, למגע הקל של יד מחזיקה, לפנינים הקטנות של תשומת הלב, לרגעי השקט המשותפים, את השהות באותו חלל מבלי לדבר, פשוט להרגיש אחד את השנייה. זה היכולת להרגיש נאהב, להיות במקום שבו אפשר לשחרר את כל השמירה, ולפני שאנו מודעים לכך, לגלות מחדש את עצמנו דרך העיניים של מישהו אחר. כל זיכרון כזה הוא כמו קצה חוט, שמוביל אותנו לתחושות שעוד קיימות, לתשוקות ולחיבורים ששמרנו בלב, גם אם הדרך נפרדה.
