לפני זמן מה שוב מצאתי את עצמי בבית המשפט הפעם מול רשמת של ההוצאה לפועל, הפעם אני הזוכה לשם שינוי. מידי פעם הגרוש שלי גורר אותי למשפטים באמתלה כזו או אחרת, אם זה הפחתת מזונות, אם זה הסדרי ראיה. הפעם לטענתו על תשלומים ששילם ולא דיווחתי. אז שלמתי 4 ש"ח לקופת בית המשפט והוצאתי דו"ח תשלומים, שמראה שאכן הכסף המדובר עודכן וירד מסך החוב העומד כיום על מעל 65000 ש"ח.
נמאס לי להגרר שוב ושוב בגללו אל בין כותלי בית המשפט, עבורי זה סתם עוגמת נפש, בזבוז זמן מוחלט ושלא לדבר על אובדן שעות עבודה ודמי נסיעות וכו`.
אבל זו כנראה הדרך שלו לשמור אותי איך שהוא בחיים שלו גם 5 שנים אחרי שהתגרשנו. בדיון שכולו למעשה מיספרים הוא העלה מתהום הנשיה סיטואציה מחיי הנישואין שלנו. שהראו לי למעשה עד היכן התדרדרה מערכת היחסים.
בעיקרון, מדובר באדם שחולה כבר למעלה מ 20 שנה, במחלה כרונית שיש בה עליות וירידות. באחת התקפים שלה, הוא חש חולשה ברגליו ונפל. אני הסתכלתי עליו ואמרתי:"אתה רואה לאן הבאת אותי? שלזר ברחוב אני אשמח לעזור אבל לא לך". למי שמכיר אותי ולמי שלא אבהיר, אני אחת שאוהבת לעזור, ושמחה להושיט יד היכן שרק צריך. לגרום לי להרגיש כך ועוד יותר להגיד זאת, מצריך התנהגות מאד מאד קיצונית. המשפט הזה הדהד כל כך שגם יותר מחמש שנים מאז הגרושים ובטח כשש שנים מאז האירוע עצמו הוא עדין נמצא שם.
לפעמים הדיאלוג הזוגי מתדרדר לאי תגובה (שכשלעצמו הוא גם סוג של תגובה) מול אי תגובה. כאשר צד אחד בחוסר תגובה מנסה להעיר את הצד השני אבל בעצם מקבל חוסר תגובה או תגובה מינורית בלבד. ושני הצדדים נכנסים למן שתיקה רועמת, כשכל צד נאחז בגאווה, העיקר לא להראות המטומטם, או הפראייר או השד יודע מה. וכשזה מתפוצץ זה מתפוצץ רע מאד.
אצלי החוסר תגובה הגיע אחרי שהכל כבר נגמר, והיה פכחון. שלב ההכחשה, ההתעורות, הכעס, השלמה שאיתה מגיעה האדישות. האדישות האמיתית, זו שאומרת שממש לא מענין אותי איך אתה מרגיש ומה עובר עליך, לאן אתה הולך ומה אתה עושה, רק למען ה` פשוט הנח לי לחיות את חיי בשקט, למזער את כל הנזקים שגרמת (וממשיך לגרום בשל אי יכולתך להניח לי) ולשחחר אותי סוף סוף.
לפני 16 שנים. 16 בספטמבר 2007 בשעה 21:09
