שינויים

מול המראה אני יושבת
ואת עצמי שואלת
אני יפה?
ולפעמים זה מרגיש לי מוזר, דבילי קצת טיפשי
נזכרת בחניך הפרח שלי כשהייתי סטודנטית.
אני נתתי לו אז תרגיל להתבונן במראה בוקר וערב ולאמר לעצמו
"אני יפה מבפנים ומבחוץ אני יפה".
בידיעה שאם אתה אומר לעצמך משהו מספיק פעמים
אתה מתחיל להאמין בזה.
הבעיה היא הנתק שבין הראש ללב
הראש יודע, הראש בהחלט יודע
שאני יפה שאני מוצלחת, נבונה ועוד אי אילו יתרונות
אבל הלב, הלב מסרב לקנות
הערכה עצמית נמוכה?
אין סיבה ממשית לה
סביבתי הקרובה, משפחתי המורחבת
מעולם לא הפסיקו להגיד לי, להעריך אותי.
הבעיה היא איתי
אני לא מספיק טובה בעיני עצמי.
תמיד אפשר להשתפר
להיות יותר טוב, אחר
אני פשוט לא עומדת בסטנדרטים שלי.
אולי זה נשמע קצת מתנשא אז זהו שממש לא
זוהי דפיקות מוחלטת.

אני פשוט צריכה ללמוד לחיות בשלום עם השריטות שלי.