שינויים

היא יושבת על מרפסת ביתה
רק היא והחתולה, בודדה
שם על כסא הנדנדה
לוגמת עוד לימונדה מהכוס הגבוהה
מעלה עוד עין במסרגה
היא רוקמת חלומות
מעלה היא זיכרונות
מזמנים
אחרים
רחוקים
היא עוצמת את עיניה ושבה אל המראות
אל העיניים השחורות
הן היו שופעות אור, טובות
היא נזכרת איך טבעה בתוכן
איך נמסה בגללן
לפני שנים....אז....מזמן....
היא עדין חשה
את הצמרמורת חולפת בגבה
את פרפורי ליבה
את הכאב המתוק באותה הנקודה....
אבל כעת היא כאן...לבדה....
רק היא והחתולה
היא מלטפת אותה
ומעיניה התשושות נושרת דמעה
קטנה
יחידה
חידה
עד היום היא אינה מבינה
מה קרה?
מה אירע?
היכן הוא עכשיו אהובה?
היא יושבת כאן כמו ממתינה
כאילו עדין מחכה
לראות את דמותו בשביל הגישה
מרגישה לפעמים כל כך טיפשה
הרי היא הסבירה, כתבה,
אליו שלחה, רצתה שידע
אך...הוא לא אמר מילה
מאז אותו לא ראתה
הוא לא בא
הוא לא התקשר
נעלם כך בלי שום הסבר...
היא זוכרת ימים מאושרים
רגעים יפים, פשוטים
היא זוכרת את הפעם הראשונה
בה אחז בידה
מוביל אותה אל הרחבה
בריקודו, בתנועותיו, סחרר אותה
סחרר את ראשה
בין זרועותיו היא כמו ריחפה
צעד, צעד, עם כל תנועה
הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד עולמה
היא עוצמת את עיניה
עדין יכולה לחוש את מגע שפתותיו על שפתיה
עדין יכולה לחוש איך ידיו מלטפים את חמוקיה
ריחו, חום גופו בין סדיניה
ואז
ערב אחד
אי הבנה
ויכוח דברים נאמרים
מריבה בין אוהבים
היא סובבה את גבה
והלכה
קיוותה כי יקרא לה
יאמר סליחה
הו, גאווה ארורה...
כעבור יומיים
בשעות אחר הצהרים
הגיע טלפון בהול מהחווה
אימא שלה
במצבה חלה החמרה
שובי הביתה
שובי במהרה
היא הרגישה קרועה
האם להתקשר לאהובה
למחול על כבודה?

היא ארזה מזוודותיה
נסעה לחווה
לבית הוריה
הייתה שם לילות וימים
להיות עם אימה ברגעיה האחרונים
אחרי הלוויה נסעה חזרה לביתה
מכרה את דירתה ארזה את חפציה
ושבה לתמיד לחווה
כל אותו זמן ממנו לא שמעה
אותו לא ראתה
לא הבינה את פשר הדממה
היא אליו צלצלה
אך הוא לא ענה לא היה
כתבה, שלחה
ונסעה
הימים הפכו לחודשים
החודשים לשנים
היא העסיקה עצמה
המשיכה בעבודתה
יצאה הכירה
ואפילו התחתנה
אך אותו לא שכחה
וכעת היא כאן עברו 40 שנה
והיא כבר לא אותה אישה צעירה
מלאת חיות נעורים רעננה
את בעלה לפני שנים קברה
את שני ילדיה באהבה גידלה
וכעת הם נשואים
גרים במקומות אחרים רחוקים
יש לה תמונות של הנכדים
יש לה זיכרונות מתוקים
אבל כעת היא יושבת על מרפסת ביתה
רק היא והחתולה, בודדה.
מעלה זיכרונות משנים אחרות
רחוקות
השמש מתחילה
לשקוע לה לאיטה
השמים נצבעים בגוונים
אדומים, סגולים, כתומים.
ולפתע צללית מופיעה
מתקרבת לאיטה על שביל הגישה
זה מוזר היא מהרהרת בליבה
איש לא אמור להגיע כעת לחווה
רוח קרירה
מרעידה
עוברת, חולפת בגבה
מיהו ההלך הקרב לביתה
מיהו הפותח את שער הכניסה
היא בו מביטה
הוא מביט בה
מכחכח בגרונו
סליחה....
אולי גרה כאן....?
שמה ...שם נעוריה משכבר
הוא קרב אל הבית המואר
משהו בפניו לה מוכר
מנין היא מכירה את הזר?
היא הכניסה אותו ביתה
הציעה כסא, כיבוד ושתייה
הוא התיישב שאל לשלומה
מי אתה? שאלה
תשובתו השאירה אותה המומה
אתה?
מכיסו בידיים רועדות הוציא מכתב
צהובים מזוקן היו דפיו
אני... את מבינה....
קראתי אותו רק לפני עשרים שנה
כעסתי...לא הבנתי...
לא רציתי לשמוע לראות
לא ידעתי לאן פני מועדות
אליך התקשרתי ואת לא ענית
אליך נסעתי ואת לא היית
הבית נמכר
ואז הבנתי שלבקש ממך סליחה כבר מאוחר
לא ידעתי מה קרה
למה עזבת את הדירה
כעבור שבועיים קבלתי את מכתבך
אך פחדתי לשמוע את אשר על ליבך
חשבתי שאותי עזבת
שאת הדלת על אהבתנו טרקת
פחדתי מהמילים הקשות הכואבות
שודאי חיכו לי בתוך השורות
אז את מכתבך הסגור הנחתי במגרה
כעבור כמה שנים הכרתי בחורה
התחתנתי איתה
נולדו לנו ילדים
ואז לפני שלושים שנה
פתחתי את אותה המגרה
מצאתי את מכתבך הסגור
וקראתי את כל הסיפור
הבנתי את טעותי המרה
הנוראה
אך לא הייתה כעת דרך חזרה
שנינו היינו נשואים
לשנינו היו ילדים
לא ראיתי טעם להרעיד את הסירה
לשנות את הבחירה
היא את עיניה עצמה
עמוק נשמה וקמה ממקומה
ניגשה אל הכוננית הספרים
והביאה שני אלבומים
תמונה שלה בצעירותה
ותינוקת בידה
ואחר תמונה של בחורה, עלמה צעירה
תמונה של כלה בחתונתה
ואז תמונה שלה עם משפחתה
ולאחר שתיקה ארוכה אמרה
החלטות שהחלטת לבדך
במחיר יקר עלו לך
כי אלו התמונות של הבת שלך