שינויים

היום בבוקר עלינו לבית החיים. לא להאמין שכבר עבר שבוע.
ביום ראשון שעבר בשבע בבוקר הוא החזיר את נשמתו, ביום רביעי היה אמור לחגוג 57.
והיום בתשע וחצי בבוקר עת רוח מקפיאה נשבה מן הים, נאספנו סביב הקבר, זרי פרחים עדין היו מונחים על תלולית העפר. חלקם נראו כאילו אך נקטפו לפני מספר שעות ולא למעלה משבעה ימים.
אפילו הדבורים שריחפו מעל התבלבלו.
בחלקה הסמוכה נאספו רק 9 אנשים, אז אבי השלים להם מיניין.
ואילו אנחנו, היינו בשקט יכולים למלא מיניבוס גדול ועדין היינו זקוקים לעוד אחד.
אמרנו משניות על קברו, אחת עבור כל אות בשמו ועוד 4 עבור המילה נשמה.
בניו אמרו קדיש ורעד בקולם.
אחותי בכתה על כתפי.
ואני?
לי עדין לא ברור כלום.

מה שהרגיז אותי היום היו הזבובים.
אלו חרקים טורדניים ביותר.
אולי חיוניים אך ללא ספק טורדנים.
עוד בטרם הגיעו כולם, עת ניצבתי בשקט מהרהרת, מול תללית העפר הרכה מכוסת הפרחים, הם ניגשו אחד אחד מהססים.

- "את מהמשפחה?"
- "מממ כן"
- "אני כאן עושה מצבות יש כאן הרבה (נו ברור, זה בית החיים) הנה כרטיס."

ומיד אחריו ניגשים שני ושלישי ו....
וראיתי אותם קודם מסתובבים מרחפים סביב.
כעת הבנתי למה....
זבובים.