שינויים

כן, אני מודה בפה מלא,
אני אוהבת אותו.
אין לכך סיבה הגיונית,
למעשה ישנן מיליון סיבות למה כן
אך מולן עומדת סיבה ברורה אחת
אין לכך שום הגיון.
הלב שלנו כבני אדם מספיק רחב על מנת לאהוב הרבה אנשים אהבות מסוגים שונים.
אני אוהבת את הבת שלי
את המשפחה שלי
יש לי חברה טובה שמן הסתם גם אותה אני אוהבת, אחרת לא הייתי סובלת את השטויות שלה.
אני אוהבת את הבוס שלי (נו באמת, כמנטור, כידיד טוב, כמי
שאני יכולה להכנס אליו למשרד ולשפוך את הלב והוא יהיה שם בשבילי באמפטיה מלאה).
ואני אוהבת אותו, את האדון שלי.
הוא אוהב וקשוב ומבין
הוא קורא אותי כספר פתוח
הוא פורט עלי במיומנות וירטואוזית ממש.
הוא פשוט יודע אותי, כאילו נשמתי פרוסה לפניו, בעצם, למה כאילו?
אז נשאלת השאלה הגדולה
אם הכל כל כך טוב, אז מה רע?
אז זהו, שאין רע..


וזה הכי מפחיד