שינויים

היא שכבה שם בעיניים עצומות, ראשה פועם, עפעפייה כבדים, כשלבסוף פקחה אותן, לא הייתה כבר בטוחה בכך. החדר היה עטוף באפילה סמיכה. היא ניסתה להתרומם, אך הצליחה רק לשמוע קרקוש מתכתי. ידייה ורגליה היו נתונים באזיקים, והתחושה הסוגרת על צווארה היה מן הסתם בשל קולר מתכתי אף הוא. תחושת בעתה אחזה בה, מכווצת את בטנה, היא החלה לרעוד, ולא מקור. מנסה לחפור בראשה אחרי שבב זיכרון. מה היא עושה פה? איפה היא בכלל? ואיך לעזאזל היא הגיעה לכאן?

רעש מכיוון שנראה כדלת, חדר לתוך מחשבותיה וקטען באחת. היא שמעה את הלמות ליבה, ואימה השתלטה עליה, אין היא יכולה לעשות כלום, מעולם לא חשה כזו אוזלת יד. הדלת נפתחה ואור חדר פנימה וסינוור אותה. דמות עמדה פתח, ואז התקרבה אליה חרש, לו רק יכלה לזוז, לו רק יכלה להניע יד או רגל, היא כבר הייתה מראה לו לאותו ברנש. בעיניה רוחה כבר ראתה אותו מקופל מכאב על הרצפה אחרי בעיטה אסטרטגית ומדוייקת לאיזור האשכים.

בעודה ממצמצת בעיניה, מנסה להתרגל לאור הפתאומי, הדמות התקרבה אליה, הוא שחרר מעט מהשרשראות, אחז בשערותיה, והרימה לישיבה. זעקת כאב נמלטה מפיה, וסטירה מצלצלת בעיקבותיה, האינסטינקט להלחם נכנס לפעולה, אך היד האוחזת בשערותיה רק התהדקה יותר והכאב התחדד. היא חשה את ראשה נמתח לאחור, גבה מתקשת, מבליט את שדיה, יד אחזה בפטמה, צובטת אותה בעוצמה חדה, מכריחה אותה להירגע.. רק אז חדרה הידיעה למוחה. היא הייתה עירומה לחלוטין.

לפתע ידיו הניחו לה, היא ניסתה להביט לכיוונו, לראות את פניו, אך בד שחור אטום נקשר כעת סביב עיניה, והנה היא שוב באפילה. הכבלים סביב ידיה הותרו והוחלפו במעין צמידי עור, אשר חוברו יחדיו מאחורי גבה, כל ניסיון שלה להתנגד, להתפתל בניסיון שווא לחמוק נענה בצביטה חדה, במשיכת פטמה ברורה, או בסטירה מצלצלת. האדם שלפניה, היה בשליטה מוחלטת, הוא לא סבל כל הפרעה למעשיו. הוא לא הוציא הגה, אך ידע לגרום לה לציית לרצונו.

כשסיים אחז בשערותיה, מקים אותה על רגליה, והוליך אותה אחריו אל מחוץ לחדר. לפתע הוא נעצר, העמיד אותה, בעט ברגליה לצדדיים, מאלץ אותה לפסקן. הרעש רמז לה שהיא נקשרת למשהו, ואכן ניסיון נואל להזיז את רגליה נתקל בהתנגדות, ואף העונש לא איחר להגיע, הכאב החד בפיטמה, מושך אותה קדימה, לצדדים, כמעט מאבדת את היכולת לשמור על שיווי משקל. המסר היה ברור. עליה לשמור על שתיקה, ולא להראות אפילו שמץ קל של התנגדות..

ידיה שהיו עד עתה קשורות מאחורי גבה נמתחו גם הן לצדדים מעל ראשה ונקשרו. היא עמדה שם כך, פרושה לרווחה, עירומה, עיניה קשורות, והיא אינה יכולה לזוז. לפתע בקע קול מתוך האפלה, קול חם מתוק ונעים, מן ניגוד מוחלט למקום בו הייתה. "שלום ילדונת, וברוכה הבאה לביתי, מקווה שהזמן שתבלי כאן יהיה לרוחך". זעם מילא אותה באחת, "שחרר אותי מייד, חתיכת מנוול, מי לעזאזל אתה חושב שאתה לקשור אותי כך? מי אתה בכלל, שחרר אותי עכשיו!!!!"

"אה, אה, מה כבר שכחת איך מדברים? להזכיר לך? ענה הקול בעוד אצבעותיו צובטות את פיטמותיה בחוזקה מטלטלות את שדיה הכבדים, הלבנים מעלה ומטה ולצדדים.היא יכלה לשמוע בקולו את הגיחוך, את אוזלת היד שלה, ואת היכולת לעשות כרצונו, והיא פשוט חסרת אונים למולו.

"ובכן,כמו שהתחלתי לומר, ברוכה הבאה לביתי, מקווה שהשהיה כאן תנעם לך, בבית הזה יש חוקים וכללים, לאט, לאט תלמדי את כולם. הכלל הבסיסי והראשוני הוא: “What I say Goes" אני מחליט, את מבצעת. ברור?" הברור נאמר בהטעמה וחוזק שוב על ידי אותו כאב חד שמשך את פיטמותיה וחילץ ממנה כן מהוסס. הכאב החריף ואיתו השאלה "אמרת משהו? לא שמעתי" היא יכלה לשמוע את החיוך החתולי מתחת לשפמו (לו היה לו כזה) "כן" ענתה בקול יציב, ובמוחה דוהרות המחשבות מה תעשה לאותו מנוול רק ברגע שישחרר אותה מכבליה.

"אאוץ" הכאב התחדד, "כן מה?" קולו הזכירה את הרס"ר בטירונות, ובלי מחשבה פיה פלט "כן אדוני" הכאב נרגע אך היא רק התחילה לקלל את עצמה, כשהיא שומעת את קולו חודר את מחשבותיה. "יפה מאד ילדונת, יפה מאד" וכל מה שרצתה לצעוק היה "יפה מאד בתחת שלי, לך לעזאזל מופרע אחד" והוא כאילו קרא את מחשבותיה ולחש באוזנה, "לאט, לאט ילדונת, יום אחד את גם תחשבי כן אדוני, תודה אדוני" וידו ליטפה משכה בשערותיה