היחד שלנו לפעמים מרגיש לי כמו לונה פארק נהדר, עם מליון מתקנים, התרגשויות, הפתעות, וסחרחרות. כל יום מחדש אני מוצאת את עצמי מופתעת מהעוצמות, מהרגשות, מהדברים הנפלאים שאני חווה.
שנים ששמרתי את עצמי מעצמי, מאחרים, לא נתתי לאיש להתקרב, לא באמת, וכשהרגשתי סכנה, בעטתי לכל עבר, רק לא להפגע, רק לא להרגיש כאב, רק לא להרגיש דבר.
נעתי בעולם כמו רובוט, העסקתי את עצמי בכל מיני דברים, ברחתי אל עולמות אחרים דרך ספרים או סרטים, רק לא לגעת, רק לא לנוח, רק לא לתת לדלת להפתח, רק לא לאפשר לרגש להציץ החוצה, שמא הוא יכריע אותי תחתיו.
פעם אפילו חלמתי עליו, בחלומי הייתי על ספינה נכנסת למפרץ כחול עטוף הרים ובראש ההר בניין, ומרחוק הגיע גל צונמי ענק, ירדנו אל החוף במהירות, עלינו אל על אל ראש ההר, אל תוך הבניין, לקומה העליונה, שם קשרתי עצמי בחבלים לעמוד, וחכיתי לגל שיעבור, וכשהוא הגיע נשמתי נשימה עמוקה, ו...
היום, היום אני חלזון, מציצה החוצה עם משושיי, מרגישה את האוויר, כבר לא מבוהלת, מצאתי לי מקום, מקום בטוח לתת לי מקום, להניח את הפחד במקום מואר ולראות אותו מתכווץ, להפסיק להרגיש כאילו לא סופרים אותי ממטר, כאילו אני לא שם, אלא להפך, לתפוס את מקומי, ואפילו לפתוח חלון.
כדי להגיע לכאן למקום הזה, עבדתי ואני עובדת מאד קשה, זוהי מלחמה יומיומית, לא להניח לעצמי לשקוע חזרה, לא להניח לעצמי לשוב ולהשתבלל. פעם בשבוע יש לי פגישה בת שעה עם אשת מקצוע, שלא מאפשרת לי לברוח, אלא מחזיקה אותי תמיד מכריחה אותי להסתכל לאמת בפנים ולהרגיש.
והאדון שלי תמיד איתי, מלווה אותי, מחזיק את ידי, מחזק, ונותן לי את המקום להרגיש בטחון, עוזר לי להוציא את הפחדים אל האור במקום בטוח, במקום מכיל, במקום שבו זה בסדר לא להיות מושלם, במקום שיש מקום גם לרגשות הנחשבים שליליים כמו כעס ועצב, במקום שיש בו המון כבוד, הערכה והרבה מאד אהבה אלי, כאדם שלם. מקום שבו לא אומרים לי כל הזמן מה אני צריכה להיות או לעשות, במקום שבו לא שופטים או מנסים לשנות אותי, אלא מקבלים אותי בדיוק כמו שאני.
וכשהאדון שלי מגיע, ואני כורעת לרגליו כשרק קולרו לצווארי, אני מרגישה שלמה, אני מרגישה בבית, אני מרגישה שייכת ונאהבת. אני מקבלת כל כך הרבה, ואני מרגישה שהלוואי ויכולתי לתת יותר, להתמסר יותר, כי שם בנקודה ההיא, אני פשוט אהיה יותר אני. יותר שלמה.
להגיד שהאדון שלי הוא אדם חכם מאד יהיה understatment.זה לא שחלילה אני מזלזלת בתבונתי האישית, להפך, היא מאפשרת לי להתפעם ממנו כל פעם מחדש. תודה לך אדון יקר שלי שאתה מלווה אותי בדרכי, מאפשר לי סוף סוף להיות הכי אני, ובתוך כך להיות הכי שלך.
תודה לך על שאתה חלק ממסע מופלא.
לפני 15 שנים. 10 בינואר 2009 בשעה 14:51
