כנראה שצריך סדק קטן, ומשם הדרך כבר יותר קלה, לא שזה ממש קל, זה רק יותר קל.
אני אדם סגור ומסוגר, לא נותנת לאף אחד להתקרב אלי באינץ`. כל מי שחושב שהוא מכיר אותי, מכיר רק את מה שבחרתי לתת לו לראות, ולרוב זה מסכה, האמת הפנימית הרוחשת והגועשת, ניסתרת מעין, מכל עין.
אבל זה מתחיל להשתנות, הסדק בסכר נפרץ. ואני אפילו לא מנסה לעצור אותו, להפך, אני מרשה לעצמי לדבר כמעט על הכל, על החששות, על הפחדים, על הדברים שמפריעים לי לישון בלילה.
ואני לא מפחדת ממה הוא יגיד, ואיך הוא יקבל, אני לא מפחדת שהוא ישלח אותי לכל הרוחות, לחפש את החברים שלי, או יתאדה.
הוא שם, מחבק, מחייך מכיל, ומבין אותי לפעמים עוד לפני שהצלחתי להפוך מחשבות למשפטים ברורים, עוד לפני שאני ממש הבנתי.
אתמול בלילה, שוחחנו ארוכות, כשהכל התחיל, לא תארתי לעצמי אז את העוצמות והעומק שהקשר הזה יגיע אליו. חשבתי אז, שאני אשמור על זה קליל וכייפי, יאפ, אבל נפלתי שדודה. ואני שמחה שכך. לא יכולתי למצא לעצמי פרטנר טוב יותר. אדון מדהים יותר, איש מתאים יותר. נכון, אני עובדת קשה, מתאמצת, וזה לא פשוט וקל, אבל הוא סולל לפני את הדרך, מקל על המהמורות, מושיט יד ומושך, ובעיקר פשוט נמצא שם תמיד, גם כשרע וקר.
איזו הקלה עצומה, איזה רוגע, איזו תחושה מדהימה אופפת אותי, חמימות נעימה רכות שעוטפת. זו תחושה מדהימה, שאינני זוכרת כמוה. הבטחתי לו, לקחת את התחושות הללו, ולפקוק אותם, לרגעים אחרים, קשים, שבהם הזיכרונות הללו יחזקו אותי, יעודדו אותי, לא לוותר. הלילה ישנתי כמו תינוקת לראשונה מזה זמן רב.
לפני 15 שנים. 27 בינואר 2009 בשעה 19:17
